כל אחר הצהריים שלשום הייתי לצדו של השר אופיר אקוניס. ביקשתי פגישה במשרדו בירושלים לצורך שיחת רקע על נושאי משרד המדע ועל נושאים מדיניים, דברים שעיתונאי עושה לפעמים בלי צורך בכתיבה מיידית עליהם. איך שנכנסתי ללשכתו נפלתי לסערה בעניינים אחרים לגמרי: תאגיד השידור החדש. הוא היה נסער מציטוט לא נכון של דבריו ("לא אמרתי בשום מקום שאין ליכודניקים, המילה ליכודניקים לא יצאה לי מהפה"), מהשם החדש של תאגיד השידור ("מה זה השם החדש: כאן? הם בטח התכוונו לקאן בריביירה הצרפתית. כשהייתי שר התקשורת טרחתי לקבוע שהשם יכלול את המילה ישראל"), מהכיוון ("בניגוד לרצון הראשוני שישקפו את כל הדעות, הקימו גוף הומוגני שמייצג את התל אביביות ורוחה").
הוא ניסה להגיע למערכות תקשורת, להכחיש ולתקן (הוא גם התנצל על דבריו על עיתונאים מפד"לניקים שכאילו התקבלו לתאגיד החדש, והסביר שהוא התכוון לתקוף את שרי הבית היהודי ולא את העיתונאים האלה). הוא היה בטוח שההדלפה מישיבת הממשלה היא מעשה הבית היהודי, ועוד משפטים ששומעים כששוהים ליד פוליטיקאים, ורואים גם כמה התקשורת חשובה בחייהם הפוליטיים.
אפשר בקלות לבטל בטענות "תקשורת חופשית נגזלת" מה שהוא ופוליטיקאים אחרים מהליכוד אומרים, אבל כעיתונאים אנחנו לא צריכים רק להתכווץ לעמדת התגוננות מפני הצר והאויב, אלא להבין שדברים אלה מבטאים כאב וחשש של רבים. חשש שבמקום תקשורת ניטרלית, מאוזנת, פלורליסטית באמת, יקום מולם גוף תקשורת בעל אג'נדה. נכון, גם ערוץ פוקס ניוז בארה"ב (הנצפה ביותר, אגב) הוא בעל אג'נדה, אבל משום מה הפוליטיקאים מהימין הישראלי, ובוחרי הימין, חושדים שהערוץ החדש שקם לא יהיה פוקס ניוז, אלא בדיוק בעל אג'נדה אחרת. לכן יש טעם, לדעתי, לתת לדברים של אקוניס וסביבתו ביטוי. אולי הוא יתבדה, ובגיוסים שעוד לא הסתיימו יהיו גם עיתונאים ומנהלים בעלי אג'נדה אחרת או אפילו בלי אג'נדה (מה שלא נראה אפשרי. בלי אג'נדה זה בעצם אג'נדה ימנית, כי עיתונאי בלי אג'נדה הוא עיתונאי שיודע לשאול פוליטיקאי בנחישות מדוע מקדמים את רעיון שתי המדינות כמו שהוא יודע לשאול מדוע לא מקדמים את רעיון שתי המדינות, וככה בעוד סדרה ארוכה של שאלות. זו מהפכה).
אני מניח שאחרי צעקות וסערות יקום ערוץ בדמות התקשורת הישנה, כך שכאשר תקום ממשלת שמאל יהיה להם ערוץ תקשורת אוהד את השלטון ומתיישר לפיו. בדיוק כמו שהליכוד יודע לעשות מצוין: לבנות הכל עקום.