הנשיא אובמה בלי ספק צדק כאשר קבע בנאומו המרשים בוועידת המפלגה הדמוקרטית שהילרי קלינטון מוכנה הרבה יותר מכפי שהוא היה לתפקיד הנשיא. היא מוכנה כל כך, שלעיתים נדמה שהיא מוכנה מדי. אובר־קווליפייד. אך אובמה טעה מן הסתם כאשר קבע שהיא המוכנה ביותר אי פעם. אפשר לחשוב על נשיא או שניים שהספיקו לעשות קריירות מרשימות משלה בטרם נבחרו. כך, לדוגמה, ג׳ון קווינסי אדאמס – בנו של נשיא, שר חוץ, שגריר, איש אשכולות. אגב, מוכנותו לא הצילה אותו מכמעט תבוסה בבחירות, וגם לא מכהונה בינונית, בלשון המעטה, שנגדעה לאחר קדנציה אחת בלבד.
והיו עוד נשיאים שבאו מוכנים, עם רקורד מרשים: אצל הרברט הובר – אחד האנשים המרשימים ביותר שנבחרו אי פעם לנשיאות – זה נגמר בכשלון הקולוסלי של המשבר הכלכלי הגדול של 1928. במקרה של דווייט אייזנהאואר, הגנרל שהוביל את כוחות הקואליציה לניצחון על גרמניה הנאצית, זה נגמר בכהונה סבירה יותר. הניסיון של קלינטון מרשים ככל שמדובר ברזומה: אשת נשיא, סנטורית, שרת חוץ. הוא מרשים גם ברמת הסמל: קלינטון היא אחת הנשים הידועות בעולם. הוא מרשים קצת פחות ברמת ההישגים: היא היתה אשת נשיא שנויה במחלוקת, סנטורית חרוצה שלא הותירה חותם ממשי, ושרת חוץ נטולת הישגים גדולים.
לא הכל באשמתה כמובן: הישגים הם תוצר של פעולה, אבל גם של נסיבות. לאיזנהאואר היה המזל להיות גנרל בדיוק כשפרצה המלחמה הגדולה בהיסטוריה. להובר היה חוסר המזל להיבחר רגע לפני שהכלכלה קורסת. קלינטון נכנסה לזירה בעיתוי שלא דרש התעלות. והיא באמת לא התעלתה. היא איננה מתעלה גם במערכת הבחירות הנוכחית, שבה ככל הנראה תנצח, אולי אפילו בהפרש ניכר.
העובדה שאמריקה מתלבטת כעת בין מועמדת חסרת השראה לבין מועמד מעורר חרדה, היא מטרידה. אך היא אינה ייחודית. העולם המערבי כולו שרוי במשבר מנהיגות. בריטניה לא מצאה אפילו שני מועמדים שיתחרו על תפקיד ראש הממשלה. תרזה מיי מכהנת משום שהייתה מועמדת יחידה. נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, רחוק מלהרשים, הן את בוחריו והן את הצופים בו מבחוץ. ביוון נבחר ראש ממשלה שלא הצליח לעמוד בהבטחותיו – המופרכות מלכתחילה.
גם בישראל מסתמן קושי. כבר כמה זמן שראש הממשלה נתניהו נהנה מזירה ריקה ממתחרים בעלי כריזמה וסיכוי. כל מדינה והסיפור שלה כמובן, אך ישנם גם מאפיינים דומים. הגלובליזציה, הרשתות החברתיות, השקיפות שכולם שרים את שבחיה, הדמוקרטיזציה של הליכי הבחירה הפנים־מפלגתיים – כל אלה שחקו את מעמדם המורם מעם של מנהיגים. כל אלה גם מרחיקים מן הזירה מתמודדים פוטנציאליים.
מה שקרה לאמריקאים הפעם הוא תקלה, אך לא בהכרח חד פעמית. שיטת הבחירות של הפריימריס, המתגלגלת ממדינה למדינה, כבר הולידה בעבר מועמדים מופרכים. יש מי שיטען שהנשיא אובמה הוא אחד מהם, אבל היו בולטים ממנו. הנה עכשיו, נדרשת אמריקה להכריע בין שני מועמדים שאינה רוצה בהם, אבל גם זה איננו התסריט הגרוע ביותר. בעוד ארבע שנים, אם מצב הרוח לא ישתנה, עלולים הבוחרים לעמוד בפניה ברירה לא בין ״קלינטון״ (מועמדת
סבירה גם אם לא מלהיבה) לבין ״טראמפ״ (מועמד לא סביר), אלא ברירה בין ״טראמפ״ של מפלגה אחת לבין ה״טראמפ״ של המפלגה האחרת. זה תסריט שאי אפשר להתייחס אליו כדמיוני בסיבוב בחירות שבו גם לברני סנדרס היה סיכוי, אם כי לא גדול, לקבל כרטיס נסיעה לבית הלבן.
במובן הזה, שיטת הבחירות האמריקאית היא מלכודת. מרגע שיש שני מועמדים לא מוצלחים, ומרגע שאמריקה נדרשת לבחור ביניהם, זו בחירה לארבע השנים הבאות. אין הנחות, אין קואליציה שיכולה להתפרק, אין כהונות מטורללות שנגמרות במהירות, כמו זו של אהוד ברק בסוף שנות התשעים. מרגע שאמריקה תבחר את טראמפ – בחירה תמוהה – או את קלינטון – בחירה מאכזבת – היא תקועה איתם, וגם אנחנו תקועים איתם, עד 2020, ובלי הבטחה שאז יהיו מועמדים טובים יותר. הם יכולים להיות גם גרועים יותר.