על פי עקרון משפטי ידוע, הרב אליעזר ברלנד, החשוד במעשים מגונים שביצע בנשים, הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו. מבחינה הלכתית ברלנד כבר הורשע, ומנקודת מבט מוסרית הוא כבר יצא חייב בדין. ואין מדובר בסתם עבירה. הוא אשם באחד החטאים החמורים בקוד ההלכתי – בחילול השם. חטא שאפילו יום הכיפורים איננו מכפר. כשיהודי, עטור זקן ופיאות, עטוף בטלית ומתהדר בתואר של מנהיג עדה חסידית, עומד למשפט בחשד לאונס נשים, גם אם יימצא זכאי מחוסר הוכחות או מסיבה אחרת, הוא חילל את השם.
נשיא המדינה, ראובן ריבלין, דחה את בקשת החנינה של הרב יאשיהו פינטו. מבחינה ליגלית, הרב מרצה עונש מאסר ומשלם את חובו לחברה. אבל כדמות עטופה באיצטלה שחורה ורבנית, מנופפת בשרביט של צדיק, מנהיג רוחני ופועל ישועות, וכמי שהורשע בשוחד – גם הוא, פינטו, נגוע בחטא הנושק לחילול השם. גם אחרי שייצא, פינטו חייב יהיה לעמול על חנינה מוסרית ולשלם את חובו למוסר ולתורת המידות.
חכמי התלמוד ידועים ברגישות המופלגת שלהם לכבודם ומעמדם של תלמידי חכמים. "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (בבלי מסכת שבת קי'ד). הכוונה אינה לכתם על בגד שניתן לנקות, אלא "למי שממאיסין עצמן בעיני הבריות ומשניאין את התורה". המדרש נוקט לשון חריגה בחריפותה וקובע: "תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו". הבעיה היא, שאין ביטחון מלא שהרבנים המורשעים האלה הם אכן תלמידי חכמים בהיקף ובעומק הנדרשים להצדקת התואר הזה. אבל כמי שידועים כנציגים של ציבור שומרי תורה ומצוות, ומזוהים כמי שממונים על שמירת טוהר המידות – ההליכים המשפטיים בערכאות המדינה שננקטו נגד פינטו וברלנד לא ניקו ולא חילצו את שניהם מגזר דינה של ההלכה שהם אמורים ומתיימרים לייצג, שחטאם הוא חילול השם.
מהבחינה ההלכתית, הגדרתו של הרב לוינשטיין את ההומוסקסואלים כ"סוטים" יש לה אולי בסיס. אבל כרב, מורה ומחנך שמחובתו להיות דוגמה ומופת לתלמידיו, לוינשטיין חייב היה לזכור כי התבטאות מסוג זה, ועוד קבל עם ועדה, מרבה מחלוקות ומלבה שנאה. מהבחינה המוסרית, הרב כשל בחטא החמור של ליבוי יצרים ושנאה בין חלקי העם. גם אם הרגיש צודק מהבחינה ההלכתית בהוקיעו "סוטים", הוא מעד חמורות במעשה הנוגד את המוסר היהודי בכך שהזין והלהיט שנאת חינם.
בית הדין הרבני בישראל שפסל את הגיורים שעשה הרב יחזקאל לוקשטיין, רב בניו יורק שנחשב ומוערך כאבטיפוס מופתי של רב אורתודוכסי, פעל אולי לפי הנוהל ההלכתי המקובל על חברי בית הדין הזה. אבל גם הם כרבנים ומורי הוראה כשלו בעוון חמור, שחכמי התלמוד תולים בו לא פחות ולא יותר את חורבן ירושלים ("לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"). בתי הדין העדיפו למצות את הדין במקום לנהוג בוויתור ובסלחנות.
קווי האופי הבולטים של גדולי תורה, רבנים, מורי הוראה ופוסקים בדורות קודמים היו איפוק, צניעות ובריחה מכבוד ופרסום, התחשבות בזולת, בחסרונותיו ומעלותיו. נראה שכיום, כל זה נעלם או הונמך לתחתית סדר העדיפויות.