בשבועות האחרונים עסקנו באירועי אוגוסט של לפני שנתיים – מבצע צוק איתן. על רקע הדלפות מדוח שמכין מבקר המדינה, הועמדה הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בנוגע למנהרות. בכירי המערכת ובמיוחד ראש הממשלה זעו בחוסר נוחות, לא חוסכים מאמצים להוכיח שידם לא הייתה במעל. הם זוכרים היטב את ועדות החקירה שהוקמו למלחמת יום הכיפורים, למלחמת לבנון הראשונה והשנייה. הם יודעים שהציבור דורש הסברים מקברניטיו. במיוחד כשעולות טענות רשלנות, איוולת, היבריס, ובמיוחד כשהתוצאות קטסטרופליות.



אלא שלא תמיד "הציבור" דורש דין וחשבון. משום מה, שני האירועים הכי טראומטיים והרי האסון שהתחוללו בחודשי אוגוסט בדור האחרון עברו ללא חקירונת. הסכם אוסלו שנחשף לציבור באוגוסט 1993 ועקירת מתיישבי חבל עזה באוגוסט 2005 עברו ללא כל דוח והעמדה לדין. רוב מוצק של הישראלים רואה באלו כישלונות חמורים שנבעו מקונספציות שגויות – אפילו הזויות, ואולי גם מזדון אפל, בעניין "ההתנתקות". התוצאות רוויות דם, אימה, פגיעה אסטרטגית במדינה ובחברה הישראלית. ולמרות זאת, חוץ מכמה פובליציסטים כמוני שממשיכים לנג'ס, אין פרץ ואין צווחה, שלא לדבר על דרישה לדין וחשבון.



השנים משכיחות את גודל הטעויות, המחדלים והאיוולת, במיוחד כאשר לא מזכירים לציבור את הכישלונות הדרמטיים. ומי שנולד ב־35 השנים האחרונות, קלוש הסיכוי שיזכור כיצד שמעון פרס, יצחק רבין ז"ל, יוסי ביילין ואחרים הונו אותנו לגבי ההסכם שנרקם עם האויב המר ביותר שלנו. כיצד ציירו לנו תמונה מדומיינת, שלפיה כרתנו ברית עם פרטנר שיהיה מעכשיו המגן והאוהב שלנו. הוא שיטפל באויבים שלנו בנחישות, בלי בג"ץ ובלי בצלם. לא מזכירים כיצד ההחלטות התקבלו באופן אנטי־דמוקרטי ותוך קניית חברי כנסת ממפלגות יריבות בכספי מדינה. איך מי שהעז להזהיר ולהתריע כונה "אויב השלום". כיצד התקשורת התמסרה בשקיקה לשווק את החזון הכוזב ולהסתיר את מגרעותיו הבולטות.



אותו הדבר אירע 12 שנה מאוחר יותר, באוגוסט 2005. לציבור הישראלי שיווקו אשליה והונאה שהובלה בידי משפחת שרון ומועדון החווה, בשיתוף בכירים בצבא ובמערכת הביטחון. לכך הוענקה הגנה אתרוגית מכוונת וצינית על ידי מרבית העיתונות. בין היתר, הוקעו המתנגדים והמתריעים בשער. סופקה הגנה תקשורתית מוחלטת למי שהבטיח שעל חורבות גוש קטיף יקומו שדות משגשגים והפלסטינים יניחו לנו עד עולם. ניתן גיבוי להבטחה שאם מישהו יעז לירות קפצון מכיוון עזה, נרסק אותו בתותחים וכל העולם יריע לנו.



לאסונות הללו, שהם הרבה מעבר למחדל, יש אחראים. אחראים בממשלה – פרס, רבין, שרון, רמון, לבני ועוד. אחראים בצה"ל ובמערכת הביטחון – ברק כרמטכ"ל ויעקב פרי כראש שב"כ שהתמסר לפלסטינים באוסלו. דן חלוץ כרמטכ"ל בהתנתקות שהסכים להתמנות למרות אזהרות יעלון. ועל אף כל זה - אפילו מבקר המדינה לא מצא לנכון לדרוש מהם הסברים ולחבר ולו דוחון. האם לא חשוב לדעת איך התקבלו ההחלטות, מה היו הנתונים שעמדו בפני המנהיגים, מדוע לא שעו לאזהרות, איך זה שנלקחו סיכונים כל כך דרמטיים? האם לא חייבים לעשות חשבון נוקב ולו לשם הסקת המסקנות?



אכן כן, אבל מי שבדרך כלל גורמת לוועדות חקירה אצלנו – התקשורת - שותקת. כי היא כידוע מקצועית ואובייקטיבית כל כך, שאין לה כל צורך להתעסק בשטויות כאלו.