ייתכן שזה נעוץ בתכונה האובססיבית החולנית שלי לרצות לקרוא כמעט כל דבר שאי פעם הודפס במכונת דפוס כלשהי. אלא שמה שקורה אחרי שאני קוראת מחקרים כאלה, הוא שאני משתכנעת כמו מגלה האטום ברגע ההארה. גם המחקרים הקשים ביניהם, אלה שיוצרים בי אנטגוניזם חזק, מחלחלים בשקט לתוך התודעה שלי ומשכנעים אותי בנכונותם.
תוך כדי חלחול אני מנסה לתייק אותם באיזו תיקיית "שונות" במוח, כזו שגם אם אי פעם אפתח אותה, סביר להניח שלא אמצא שם דבר לעולם. אבל אז עוד בטרם הספקתי לשכוח את מה שקראתי אני תמיד אמצא, אפגוש, או יספרו לי על הזוג הזה שטוען אחרת, שאצלם זה לא נגמר ומי אמר ומה פתאום.
לא יודעת אם ציינתי זאת, אבל בנוסף למחקרים על יחסים, אני שונאת (לא באמת) אנשים שבאים והורסים לי תיאוריות רציונל, שמרסקות את הטיעונים והתירוצים הקשוחים שמונעים ממני לנוע אל עבר הלא נודע.
והיה עוד איזה מחקר שאמר שטוב שיש דיבורים ופחות שתיקות. אבל אני לא באמת יודעת מה אני חושבת על זה. שתיקות בעיני זה נעים. זו איכות גבוהה של קשר, ובאופן מוזר אני יכולה להכיל אותן, אולי כי הן שומרות אותי בתוך הבועה של עצמי גם כשאני רוצה להיות לבד ואני לא לבד.
תמיד תהיתי אם השקט של הביחד הוא תולדה של אינטימיות נינוחה או רק של שעמום. האם האובססיה למגר את השתיקה נובעת מהצורך לחדש תמידית משהו בקשר, או בכלל יש בה משהו שהוא מעבר לרומנטיזציה של מערכות יחסים? לשבת ביחד באותו חלל בשקט זו בעיני פואטיקה. מוזר לי שלמביט מבחוץ זה תמיד נראה רע. ובאמת, מבחוץ זה איכשהו תמיד נראה רע.
איכשהו התרגלנו בחיים המודרניים האלה להעריך פחות נוחות והרגל. זה נתפס כשלילי, כי הכל תמיד חייב לבעור ולסעור מסביב. אני לפעמים שואלת את עצמי, אולי הנוח והמוכר והרגיל זה דווקא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי?
המחקרים הללו נולדו לטעמי כתוצאה משעמום וניסיון לנתח רגש באופן שכלתני. רק חבל שהם לא חושבים על ההשלכות בקרב האוכלוסייה הרגישה (אני) שמאבדת את הסמן הפנימי שלה אחרי כל "תובנה" של חוקר מתוסכל. אולי כי כשאת מוקפת בכל יום במסרים ומחקרים ותובנות של אנשים אחרים שלא נוגעים אלייך, את הולכת לאיבוד. קצת כמו להיות היפוכונדר בכנס התמחות של רופאים. הוא ימצא כל תסמין מחלה אצלו בגוף בתוך שניות.
ואם אני גם מוצאת תסמיני מחלה בגוגל (היפוכונדרית בגמילה) וגם תסמיני מחקרים על האחוזון הקיצוני הזה שאני שייכת אליו "אישה עם תפיסה מרדנית של יחסים", אז מה לעזאזל עושים איתי? אנטיביוטיקה תספיק?
אפרופו סערות ותשוקות. שמתי לב שהגוף שלי מגיב בצורה דומה לסערות טובות וסערות רעות. זאת אומרת, לשתיהן הוא מגיב רע מאוד. הבנתי שמנגנון הסטרס הטוב במוח לא מבחין אצלי לפחות, שלא מדובר בסטרס רע, והוא מפיל אותי, האידיוט, בניגוד לכל תיאוריה רוחנית שמדברת על נפש בריאה בגוף בריא.
ניסיתי להבין איך המוח הרציונלי שלי יכול להיות לפעמים כל כך מטומטם, וכעבור שבוע של מיגרנות שבאו כתוצאה ממשהו מאוד משמח שעשיתי, הגעתי למסקנה שאולי דווקא אני האופטימיסטית, חושבת כנראה במעמקי התת מודע בניגוד גמור לציפיות דווקא את ההפך מהדבר החתרני הבא: האם ייתכן שדברים טובים קורים והם פשוטים וקלים ולא צריך להתאמץ עבורם? והאומנם לא כל דבר חייב להסתיים באיזה אסון?
מכירים את זה שאתם עוברים איזה מסע מטורף בחיים, דרך עצומה, טרנספורמציה, שרק כשמביטים לאחור אתם מבינים עד כמה היא הייתה עצומה ואיזה כיף שאתם כבר לא שם, והתבגרתם והתחשלתם? אז זהו, מסתבר שבסופו של כל מסלול מתחיל עוד אחד. יותר גרוע.