באמצע ישיבה משרדית הנייד החל לרטוט. הבטתי במסך. שיחה ממספר לא מזוהה. התעלמתי. ממספרים חסומים מתקשרים בדרך כלל גורמים ממשלתיים שמבקשים לגבות חוב ישן או מתרימים מקבר רחל. על שניהם אפשר לוותר. אבל המכשיר ממשיך לרעוד, דורש שאקדיש לו תשומת לב. עניתי. טעות. מהצד השני בקע קול גברי ומחוספס. לפני שהספקתי לברר מי האדון המכובד ומה רצונו, האיש החל להטיח בי שורה של איומים שהסתכמו בדרישה אגרסיבית שארד מאחד הסיפורים שעליהם אני עובד: "קח את זה כאיום. מהיום גם תתחיל לפחד על החיים שלך ותסתכל אחורה כשאתה הולך ברחוב".



העברתי את השיחה לרמקול. סימנתי לשותפי לישיבה להקליט. אחד מהם אף הגדיל לעשות וצילם באייפון. התקשחתי. לא רציתי להיראות מפוחד. טעם חמצמץ שטף את הפה. פחד. "תשמע, יש בעיה קטנה", השבתי באומץ מלאכותי בזמן שביצי שקשקו, "אני לא כל כך מפחד ממך". האדרנלין והמחשבות השתוללו וקרעו את הגוף והמוח. מוות, רצח, נכות, מרחפים בהבזק מהיר. "כן, אתה לא מפחד? חכה שתיפול לי לידיים".



לא יודע למה, אבל באותו רגע האדם המאיים נשמע לי כמו בחור שמנמן עם ידיים עגלגלות שמתקשות לתפוס אותי בשל עודפי הבשר הנתלים מזרועותיו. צחקתי. הגיגי השטנה שטפו את האוויר. של מי הקול הזה? חפרתי בזיכרוני כדי לברר אם הוא מוכר לי. קדחת. השיחה נותקה. האנשים סביבי מבוהלים. אפילו יותר ממני. התעלמתי מקולות הרקע ונכנסתי להלך רוח פרקטי: איפה הנבל ינסה לתפוס אותי? בבית שלי? במכון הכושר? בעבודה? ביום? בליל? הוא יבוא לבד? עם חברים? הוא רוצה לשלוח אותי לעולם הבא? רק לתת כמה סטירות? כעסתי על עצמי שלא תיאמתי עמו מפגש מסודר. נדמה לי שהפחד אינו מהמוות עצמו אלה מהאי־בהירות באשר למועד שבו הוא אמור לפקוד אותי. מה אם המתנקש יתפוס אותי כשאצא מהמקלחת עירום? או שיפתיעני בלילה כשלגופי פיג'מת מלחמת הכוכבים שלי? התקיפה שלו תכאב לי? אתייסר? זה יהיה מהיר?



עלתה הצעה להצמיד לי מאבטח. סירבתי. אין לי שום רצון להסתובב עם גורילה ענקית שתלווה אותי לכל מקום. מה סבתא שלי תחשוב אם ילך אחרי גבר ענק ומבהיל? חוץ מזה, הדירה שלי קטנטנה. איפה המאבטח יישן? ומה יהיה אם הוא יהיה רעב? אצטרך להציע לו כיבוד, ושרירנים מהסוג הזה זוללים חלבונים כל היום. רק לארוחת בוקר הוא ייבלע לול שלם. לא נשמע כמו סידור נוח.



המשכתי רועד לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. לא משנה אם איימו לרצוח אותך, או שדדו את כל הונך, כמו בכל מוסד מכובד בישראל שמשרת את הציבור, גם במשטרה לוקחים מספר ומחכים בתור. לפני המתינו שני אנשים. אחד נחבל בעינו שדיממה מעט, והשנייה תיירת שלהבנתי נעקצה כספית. אף על פי שהייתי מוקף שוטרים, תחושת הפרנויה בצבצה. הסובבים נראים חשודים. כל מי שמביט לכיווני, נתפס בעיני כמתנקש פוטנציאלי. אין למי להתלונן. את המשפחה והחברה פחדתי להדאיג, ולחברים יש צרות משלהם. בלעתי את המצוקה בתוך עצמי, מתפוצץ מפחדים.



אחרי חצי שעה פסימית של ציפייה הגיע תורי. נכנסתי לחדר קטן. התיישבתי מול שוטר. מכל אנשי החוק במדינה נפלתי על היחיד שלא רואה טלוויזיה. לא היה לו מושג מי אני ובאיזה הקשר האיום נאמר. הסברתי לו ארוכות. זה לא הרשים אותו. הוא סיכם את תלונתי במקצועיות יבשה ונותר אדיש להצהרה שלי שאלו ימי האחרונים. בסוף המפגש קבע שלדעתו מדובר בעניין פעוט. סביר להניח שאותם דברים בדיוק נאמרו גם לאנשים שנרצחו דקות בודדות אחרי שיצאו מתחנת המשטרה.



סיימתי את ענייני במקום וניגשתי לאופנוע שלי. כדי להיות בטוח שהוא לא ממולכד, השתמשתי בטכניקת בדיקה עתיקה ומוכחת וטלטלתי אותו כמה פעמים. לא התפוצץ. יצאתי לדרך. במקום לחזור לביתי נסעתי לדירתה של בת זוגי. המשכתי להתגורר אצלה עד היום. בתחילה זה היה מטעמי ביטחון וכעת מטעמי מזון. האוכל בביתה טעים ובכלל מסודר ונקי בסביבה שלה.



בערב החלטתי להצטרף לאימון קרב מגע. היה קשה. המדריכים דרשו שאהיה החלטי ואפעל ללא מורא. בפרץ התלהבות מתחתי שריר וחטפתי מכה בצלעות. סיימתי שם צולע וכך נמנעה ממני הזכות הבסיסית של בריחה בזמן אמת. אני חשוף לכל פגע. שבתי לבית תשוש. שקעתי בשינה עמוקה ונטולת חלומות. בבוקר הופתעתי לראות ששרדתי יום נוסף. שמתי לב שהפחד הראשוני חלף כמעט לחלוטין.



השיחה המאיימת ההיא נראתה לי כקוריוז רחוק ומשעשע. באותו רגע ידעתי שאין סיכוי בעולם שאני יורד מהסיפור שאותו גברתן דרש שאנטוש. ניגשתי לאופנוע, הכנסתי את המפתח לסוויץ'. לא התנעתי. מתוך הרגל טלטלתי אותו. הכל בסדר. אני נוסע לעבודה.