עדיין לא מצאתי את האיש שיספק הסבר מניח את הדעת לכך שממשלת ישראל הולכת בעיניים פקוחות למדינה דו־לאומית, פרט למסקנה המייאשת שהאנשים האלה חיים בלה לה דיסנילנד. תחילה הם עפים על עצמם לשמיים, בהמשך נדהמים איך הגענו לחלל הריק הזה, ולבסוף, כמו בכל סרט מצויר, מתרסקים אל קרקע המציאות.
למשל הפאניקה הנוכחית שאוחזת במערכת הביטחון עקב ההכרזה על קיום הבחירות המקומיות בגדה וברצועה ב־8 באוקטובר 2016. לפני עשר שנים, בינואר 2006, חמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת (76 מושבים לעומת 46 של פת"ח) ואיסמעיל הנייה מונה לראש ממשלת האחדות, שהתפרקה ב־2007 בעקבות ההשתלטות הברוטאלית של חמאס על הרצועה. ב־2012 חמאס לא השתתף בבחירות, ואבו מאזן ופת"ח ניהלו את הרשות בגדה. לשיטתם של שרי הממשלה, החטיאר הזה, אבו מאזן, הוא פעם אפרוח מרוט נוצות, פעם תומך בטרור, פעם שותף ביטחוני ופעם מסית ומדיח - הכל תלוי באינטרס הרגעי של הדובר.
זאב אלקין למשל החליט (אני לא ממציא) שאבו מאזן כבר לא רלוונטי והרשות בעצם כבר קרסה, ושעלינו להיכנס למרכזי הערים בגדה ולהתחיל לשלוט - זו גרסת המתנחלים ל"תמות נפשי עם פלישתים". אקט שנובע מחוסר אונים גמור מול מציאות שבה הגייסות הבינלאומיים של המדינה הפלסטינית מביסים מוצב אחר מוצב של מדינת ישראל. אומרים שההגנה הכי טובה היא התקפה, אז נכה אותם בביתם. מה יהיה מחר? רק אלוהים יודע, ולנו יש יותר גדול.
מאז ימי משה דיין שאחרי מלחמת ששת הימים, ישראל מנהלת מול הפלסטינים מדיניות של גזר (מתן "הקלות" ו"אוטונומיה") ומקל (גזל קרקעות, משטר צבאי, לחץ ברוטאלי על פני כל המגרש וכו'). מדובר בטמטום אלים ומתמשך שכל פעם מתרסק אל שני סלעי מציאות: האחד פנימי - אינתיפאדה ופיגועים שפוגעים בשני הצדדים; והשני חיצוני - לגיטימציה פלסטינית ודה־לגיטימציה לישראל. או בתשובה לשאלה בוועדת הכנסת מה היא עושה כמנכ"לית המשרד לעניינים אסטרטגיים, ענתה בשבוע שעבר תא"ל במיל' סימה וואקנין גיל: "אני נאבקת במציאות שבה ישראל מצטיירת בעולם כמדינה מצורעת".
האמת המרה היא שכל הפעילות הממשלתית ממוקדת כיום בעיקר בעניין אחד המקרין על כל עניין אחר, והוא הקרב על הנהגת הימין בין בנט לנתניהו. ניצחון חמאס בבחירות (סקרי ד"ר חליל שקאקי) שייערכו בעוד כחודשיים עשוי להיות דקירת סיוף מפוארת של בנט היישר בעורק הראשי של נתניהו וליברמן. הבעיה ההיסטרית של השניים היא שהגיע זמן פירעון ההבטחה להקלות בשטחים שניתנה (והופרה) לארה"ב, לצרפתים, לסעודים ולמזכיר האו"ם. ניצחון (כמעט ודאי) של תומכי חמאס יהפוך את נתניהו למטרת ברווז של בנט, ויציג את ממשלת ישראל כמי שתומכת בטרור חמאסי (אללי!). זו הסיבה לפאניקה.
משום מה, נתניהו ושות' חושבים שאבו מאזן, אש"ף והרשות הם הקליינטים הנכונים למעבר הדרגתי למדינה אחת. רק תנו לו "הלבנת בתים שנבנו שלא כחוק" באזורים A ו־B ו"העברת סמכויות רישוי ובנייה לרשות" (מתוך "מחוות" נתניהו לאבו מאזן שהוצעו בשיחות עם הצרפתים והסעודים). מדובר בחלומות באספמיה כמובן. אבו מאזן לא ייסוג מילימטר מתביעותיו. בבחירות באוקטובר עשוי דווקא חמאס לזכות ב"מחוות" האלה. ויותר מניצחון חמאס על אבו מאזן ונתניהו, זה יהיה ניצחונו של בנט על נתניהו בקרב על מנהיגות הימין.
תקדים ג'ומייל
הפיתוי של נתניהו הוא לנסות לטרפד את הבחירות. יותר כדי למנוע מבנט לרקוד על "כניעה" לטרור החמאסי מאשר כדי להציל את אבו מאזן, שמציב לפתע תנאים משלו לקיום הבחירות (ערבות לבחירת כמה ראשי ערים נוצריים). אין ספק שהאינטרס הישראלי הוא שאכן רצוי שייבחרו אנשי אבו מאזן, וכאן משתלבים האינטרסים של נתניהו ואבו מאזן בטרפוד בחירות אמת. הבעיה: איך מקמבנים בחירות שהעולם מפקח עליהן בשטח באמצעות נציגים ממגוון מדינות?
במלחמת לבנון הראשונה, מערכת הביטחון הייתה מסונכרנת עם שר הביטחון אריק שרון. בסיום הלחימה פקד שרון להעמיס על נגמ"שים של חטיבת הצנחנים צירי פרלמנט סרבנים שהתחבאו בביתם, ולהסיע אותם לבניין הפרלמנט הלבנוני בביירות. לנסוע בנגמ"ש עם חיילים מקוסדים, חמושים ושותקים בחברת אנשי מוסד חביבים ומקשקשים בלי סוף, זו כנראה חוויה מעצבנת אם לא מעצבת. אבל לא היה צריך לירות בתוך הנגמ"ש וכולם הצביעו בעד בשיר ג'ומייל, האיש של שרון, לכהונת נשיא לבנון. יש!
בשיר נרצח למחרת. אחיו אמין ג'ומייל הושבע במקומו אבל סירב להכיר בהסכמות של בשיר. שרון הודח, למד את הלקח וחזר לפוליטיקה כדי להינתק מגוש קטיף.
תהליך דומה אנחנו עוברים בגדה. השוני הוא שכאן בשטח שולט השב"כ ולא המוסד, וגם צה"ל לא בראש אחד עם נתניהו (ליברמן לא נחשב). האיש המכריע לצורכי טרפוד חמאס בבחירות הוא נדב ארגמן, ראש השב"כ. אם יוחלט שהבחירות יהיו בחסות "כידוני צה"ל" (גם השב"כ מתחבא מאחורי כידוני צה"ל שעושה את העבודה המלוכלכת), ואם תוכנית השב"כ תאושר, היא אמורה להיות תלויה בהסכמות צה"ל שיש לו מערכות איסוף ומחקר משלו. גדי איזנקוט היה מזכירו הצבאי של אריק שרון אחרי שתוכניתו של האחרון נכשלה בלבנון. ניתן להניח שאולי למד משהו על מגבלות הכוח.
הדרך הפשוטה לטרפוד הבחירות (שמעולם לא הוכיחה את עצמה) היא מעצרים המוניים של פעילי חמאס פוליטיים והשמדת "תשתיות" שבעיקרן הן מרפאות, מרכזים קהילתיים, כיתות לימוד וכו'. זה מה שקרה תוך כדי מבצע "שובו בנים" לאיתור שלושת החטופים שנרצחו ביוני 2014. יורם כהן ורוני אלשיך, אז ראש השב"כ וסגנו, תפסו טרמפ על מבצע האיתור וניהלו מבצע חיסול תשתיות חמאס. נהרסו אז כיתות לימוד, קליניקות, משרדים וכו', ונעצרו עשרות פעילי חמאס פוליטיים. התוצאה: נגררנו לצוק איתן תוך שחמאס התחזק בגדה והידק את השליטה בעזה.
התקווה היחידה של מי שרואה בכל סימן אחדות פלסטיני איום על שלמות ישראל היא שחמאס ופת"ח ינהלו מלחמת אחים אלימה. זה קרה. זה עשוי לקרות. בחירות אוקטובר יוכיחו אם הם ואנחנו למדנו את הלקח.
הפתרון למבוי הסתום והמדמם מונח לפתחה של הממשלה מאז צוק איתן והוא הודנה ארוכת טווח, כלומר הסכם עם חמאס. זוכרים שמגעים עם אש"ף היו סיבה למעצר בעילת בגידה? אין שום סיבה שמהפך דומה לא יתחולל בגזרת חמאס, פרט לקטטה המאוסה ההיא על הנהגת הימין שתוקעת כל אפשרות להתקדם. בסופו של דבר, ברור שחמאס כאן כדי להישאר. השאלה היחידה היא אם ההסכם בינינו ייחתם אחרי סיבובי דמים וחללי שווא. ראו הוזהרנו.