אני גבר ישן, מודה. אני לא אשב במקום שבו יש יותר אנשים מכיסאות, כל עוד אחת העומדות היא אישה. אני לא אדחק לפנייך בדלת. אני אשאר לעמוד ולחסום בזרועי האחת את העין האלקטרונית, כל עוד נשארה מישהי במעלית - ואם נגיע לדלת הכניסה בצוותא, לא אניח לך לפתוח אותה לפני. אני אמות לפני שאניח למישהי לטפל למעני בחשבון - גם אם היא מרוויחה פי עשרה ממני. כזה אני, דינוזאור.
לפני שתייסדו כיתה על שמי בבית הספר לנימוסים והליכות, אני חייב קצת לקלקל את הרושם: אני נוטה להסתובב בעיר במכנסיים קצרים ובכפכף תואם, אוהב לשתות את הבירה שלי במקומות שבהם השיחה מתנהלת בדציבלים של טריבונה במגרש כדורגל, אוכל חריף ומקנח את האף בקול, אוהב מאכלים שאפשר לאכול עם הידיים - בקיצור, לא בדיוק מה שנהוג בשעת התה במלון "ריץ".
אני לא טיפוס אלים, חלילה - אפילו צפייה בקרב אגרוף מעוררת בי אי נחת, אבל לפני כשבועיים כמעט מצאתי את עצמי מעורב בתקרית אלימה באזור כיכר הבימה. עמדתי עם האופנוע על קו העצירה מול רמזור אדום. אופנוע אחר שהגיח מאחורי, חתך את מעבר החצייה וכמעט שפגע באישה צעירה. היא מחתה בצדק, והוא במקום לבקש את סליחתה, התחיל להתחכם (אם כי לא לקלל) בנוסח: "מה קרה? אפשר לחשוב שעשיתי לך משהו".
"תבקש סליחה, מה קרה לך?", שמעתי מישהו אומר מגרוני, "תגיד: סליחה, טעיתי - ויאללה, נגמר".
ההוא הביט בי נדהם מתחת לקסדה: "לא רוצה להגיד סליחה - למה מה תעשה לי?"
משהו קדום ניעור בי. "תעצור בצד ותגלה", הצעתי.
אני לא גאה במיוחד במשפט האחרון, בעיקר כי באותו הרגע התכוונתי לכל מילה. אם האידיוט היה מעמיד אותי במבחן, יש מצב שהייתי עושה ממנו מיצג על הקיר של ביתן הלנה רובינשטיין או גומר בעצמי ככזה. למזלי, הכפפה שהשלכתי נותרה על מעבר החצייה: הוא אמד אותי במשך כמה שניות - והגם שלא היה קטן ממני משמעותית - הסתלק לו לעתיד שכולו אי מתן זכות קדימה.
אני לא גאה, פעמיים. פעם אחת כי אלימות אינה פתרון, בלה, בלה, בלה.
בפעם השנייה ברמה הפרקטית: הוא היה יכול להיות מצויד בסכין או באקדח. לך תדע.
אני יודע גם שבעוד עשר שנים, נניח, אפסיק ליהנות מיתרון הגודל ואתחיל לסבול מנחיתות הגיל (לעניין עימותים פיזיים), אבל אולי דווקא זאת בדיוק הנקודה. כי אחרי שהתקרית הסתיימה, חשבתי שכנראה הייתי נוהג אותו הדבר לו היה מדובר בקשיש או בילד או בכל מי שנתפס בעיני ככזה שיתקשה להגן על עצמו מול אותו בריון כבישים.
וכן, נשים נתפסות בעיני כזקוקות להגנה. לפעמים.
חשבתי על זה כשבחור (דווקא חיובי בדרך כלל) העלה פוסט שמתגולל על השדרנים מבריכת השחייה על שקראו למשתתפים במקצה הגברים "שחיינים" ולמשתתפות באחד מהמקצים לנשים "בנות".
ניסיתי לחשוב מה, מלבד טרחנות לשמה, גורם למישהו כזה להסיר עין מהטלוויזיה, ליטול את הנייד, לשחרר נפיחה בניחוח פוליטיקלי קורקט, ולחזור לצפות במקצה הבא (בין אם הוא מיועד לשחיינים או לבנות).
רציתי לענות לו, אבל מאחר שאני מכיר את האיש לא רק באופן וירטואלי ויודע שבסך הכל הוא בסדר, החלטתי שלא להגיב.
בעוד אני ממשיך לחפש רגע אולימפי מרגש אל תוך הלילה, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהפוליטיקלי קורקט לא רק מסרס את המחשבה, אלא גם מעניק מפלט נוח לחננות מסוגו. הנה, הוא הלם בשני השוביניסטים בבריכת השחייה והלך לישון מלא שביעות רצון עצמית - גיבור וירטואלי שבעולם האמיתי לא ממש יסתכן כדי להגן על מישהו, מישהי או משהו.
אני מביט נדהם, בעיני הממותה שלי, בגברים שלא ממהרים לאסוף את החשבון שהוגש להם ולדייט - ולא מבין איך הבושה לא אוכלת אותם בעודם מחכים לגברת שתשלוף את כרטיס האשראי שלה. באותה הטבעיות שבה המתינו שתשלם, הם לא ימהרו להגיש לה את הז'קט והתיק שתלתה על מסעד הכיסא ולא יפתחו למענה את הדלת של המונית בדרך הביתה.
בעיני הם פסולי חיתון, אבל משום מה מספרם מתרבה בתוך צלחת פטרי של עולם ללא גברים. הם לא צריכים לדעת איפה המגירה של החיתולים - מספיק שידברו כמו אבות חדשים, ולא צריכים לדעת מה עושים במטבח או איך מפעילים את מכונת הכביסה, כי במקום זה הם עסוקים בכתיבת פוסטים טרחניים.
אז כן, גבירתי, אני גבר ישן. דינוזאור, בהמה, קרנף - יו ניים איט - ובלבד שלא תשכחי להתגעגע אלי בפעם הבאה שאת משלמת חצי מהחשבון בעוד הגבר החדש שלך עסוק בלהתיישב לפנייך במונית.