בכל אולימפיאדה נוספים למילון התירוצים ע"ש "אכלו לי, שתו לי" כמה ביטויים חדשים. אתמול סיפקה המתאבקת אילנה קרטיש את הביטוי היומי: "לא ידעתי שהיא מרוחה בשמן". נו, טוף, היא הרי מתאבקת. אז נכון שהחידושים בענף עשו אותו נגיש יותר לבריות, גם בתחום הקרמים והמשחות שהסריחו את אולמות ההתאבקות עוד מזמן יוון העתיקה. אבל הברזילאית - שכמו קרטיש, היא היא ענף ההיאבקות החופשי במולדתה - ניצלה את יתרון הביתיות שלה, ובקרב עם קרטיש שלנו היא באמת שלטה לגמרי.
זו ההיאבקות, זה המקצוע של שתיהן. קרטיש התעסקה בביורוקרטיה, שכללה תלונות למועצת הביטחון של השופטים; המאמן שלה איחר לטענת השופטים בזריקת הבובה; ובסוף נשארנו עם השמן. אגב, השמן לא הפריע למתאבקת המצרית, שפירקה את הברזילאית לגורמים. כפי שקרטיש נראתה על המזרן, טוב היה שהפסידה לברזילאית ולא למצרייה, כי הייתה עלולה להיות כאן תקרית דיפלומטית.
הרי רק אתמול בבוקר למדנו מהג'ודוקא אורי ששון שיריבו המצרי אמר "אללה אכבר" לפני הקרב. כנראה שבמשלחת שלנו רצו שיצהיר לפני הקרב: "עם ישראל חי". ואני מצפה לתלונה רשמית ממשרד הספורט, איך מצרי אדוק אומר אלוהים גדול. זה לא חוקי כאן.
אני מודה שאני מעט חסר סבלנות לספורטאים שלנו, שמתחילים לייבב אחרי השפלות על המזרן. זה ברור שיש רק כאלף מדליות באולימפיאדה, אז 9,800 ספורטאים חוזרים הביתה בלי כלום, לא כולם מנצחים. אבל היבבות האלה, שגנבו לה את הניצחון, לא תואמות את המציאות. אילנה התייצבה לקרב, הייתה מודעת ליתרונות ולמגבלות של יריבתה, הייתה פסיבית לחלוטין, ולפני שאמרנו וואו, הברזילאית הובילה 0-6. גם אם ננכה ארבע נקודות שנויות במחלוקת ממאזנה, היא הייתה מנצחת, כי אילנה הגיעה למזרן במומנטום של משתתפת, לא של מתחרה. נכון שהיא הצהירה שהיא הולכת רק על מדליה, אבל המציאות חזקה מכל מילה. והאמת שנאמר כבר הכל עד טוקיו 2020.
איפה היה יצחק קדמן כשצריכים אותו
לפני אילנה עלה רון אטיאס למזרן הטאקוונדו. מאז סיאול 88' מספרים לי שהכי קל לקחת מדליה בתורת הלחימה הקוריאנית, כי יש רק 16 מתחרים בקבוצת משקל. שני ניצחונות, ומתמודדים על מדליה עם בית ניחומים כמובן. אז ראיתי את מאיה ערוסי ובת אל גטרר, שלא עברו סיבוב. עם אטיאס, הסביר לי גילי לוסטיג, הסיפור שונה: "הוא עשוי מחומר של אלוף". אז שנה הוא ואני חלמנו על מדליה באחד מענפי הספורט הבלתי ברורים בעליל.
יריבו הברזילאי של אטיאס גבוה ממנו בראש. עוד לפני שלמדתי להגות את שמו, הוא כבר בעט לאטיאס בראש וצבר ניקוד. אומר ולא אתכחש: אם הד"ר יצחק קדמן, בעבר יו"ר המועצה לשלום הילד, היה צופה בקרב, הוא היה יוזם הצעת חוק להפסיק את המפגע הזה. פחדתי על רון הצעיר (21) שייפגע קשה. זה לא היה כוחות.
הרי כאשר לוחם מתמודד עם יריב גבוה ממנו, הוא חייב לצמצם טווח כדי שהיריב לא יפרק אותו עם גפיו הארוכות. זה נגמר רק 2-17 לברזילאי, גם אחרי שאטיאס בעט במבושיו. לא רוצה לחשוב מה היה קורה ללא הבעיטה הזו. אני במקומו לא הייתי סומך על המחלקה הכירורגית-נוירולוגית בריו דה ז'ניירו. טוב שהקרב הסתיים, כי הוא היה מגיע לשם. נרגעתי, גם בשבילו, כי לוחם בקרב הזה הוא לא היה. הוא היה מטרה נעה לברזילאי. נכון שקיווינו שהברזילאי ימשוך את רון אם יגיע לגמר, אבל תקווה היא רק המנון. היריב הבא פירק את הברזילאי לחתיכות.
בקיצור, המתאבקת והלוחם שלנו הגיעו לקרבות כאילו כבר עברו צ'ק-אין לטיסה הביתה, והחליטו לעלות למזרן רק כי חל עיכוב בהמראה. עכשיו הם מדברים על טוקיו. אם יגיעו לשם, יהיה שחזור של ריו, של אתונה ושל לונדון.
אז אולי נפסיק עם החלומות והבדיות האלה? אולי נתרכז במה שמצליח, כמו ג'ודו למשל? ונפסיק לחפש סטארט-אפים בספורט? די, מספיק עם זה. הבנו.