1. הגניבות החקלאיות הן ממש מכת מדינה גוברת והולכת. אין כמעט מושבניק או קיבוצניק שלא חווה פשע חקלאי זה, החל בגניבת פרי או תוצרת אחרת, דרך גניבת מערכות השקיה וכימיקלים, פרות וכבשים, ועד לגניבת טרקטורים ומיכון חקלאי. משטרת ישראל מתקשה לטפל בכך, משמר הגבול עסוק בשטחים, יחידת המתנדבים של "המתמידים" לא מצליחה להיות בכל מקום ובכל זמן, וגם מערכות השמירה הפנימיות במרחב הכפרי לא נותנות פתרון מלא. אני מניח שאם המפכ"ל או השר לביטחון הפנים היו מושבניקים פעילים, ייתכן שהמשטרה הייתה עושה יותר. ואולי לא.
השבוע הגיעה הסוגיה לרגע לכותרות בעקבות הריגת גנב בידי חקלאי במושב בית אלעזרי. בתוך 48 שעות ולאחר הפגנה מתוקשרת, הודיעה המשטרה שהחקלאי אכן היה מאוים ונהג כשורה. ראשי הסקטור החקלאי מנסים להעלות את הנושא לכותרות, אך הסיכוי להצליח בכך קלוש. הנזקים הולכים ונערמים, והחקלאים באזורים השונים המועדים לפורענות על סף ייאוש.
"השומר החדש" שהוקם בצפון הוא ארגון של צעירים במרחב הכפרי שמבקשים ליטול את ביטחונם ואת ביטחון משפחותיהם בידיהם. הם פועלים כבר שנים ומחדשים מסורת של ראשית ההתיישבות. הכבוד שלהם הוא תעודת העניות של גורמי אכיפת החוק. כשהציבור מבצע "אקזיט" מהמערכות הציבוריות אל המערכות הפרטיות בתחום הביטחון האישי, כמו בתחומי הבריאות והחינוך, מישהו בממשלה צריך להשפיל את מבטו. אצלנו משום מה זה לא קורה. זה לא קרה מעולם. עניין של תרבות.
אצלנו בקיבוץ נהג במשך השנים צביקה, מרכז ענף האבוקדו, להשאיר בלב המטע טרקטור עובד במשך כל הלילה כדי שירחיק וירתיע גנבים פוטנציאליים, כמו הדחליל שמגן על התוצרת מפני הציפורים. זו הייתה חשיבה מחוץ לקופסה שהניבה תוצאות. כשגילה שבימי הקיץ אנשים חוצים את הוואדי היבש וגונבים תפוחים, הוא הציף את הוואדי במים עם צינור כיבוי אש והפך את הוואדי למכשול.
אלו הם קוריוזים שיכולים להעביר אולי את התחושה הקשה של חקלאי שמנסה להגן על פרי עמלו ועל רכושו. אך הפתרון לבעיה שחוצה את ישראל מהצפון לדרום איננו פשוט. הוא דורש חשיבה אסטרטגית, מודעות גבוהה ונחישות למצוא את הדרכים היעילות. נדמה לי שהפתרון טמון גם בהקצאת חיילים לשורות משמר הגבול ובהבטחת הפעלתם במגזר הכפרי בלבד, בהחלת השירות הלאומי לבנים (לרבות חרדים וערבים) על משימה זו, בהפעלתם ובפיקוחם של המשטרה ושל רכזי הביטחון ביישובים, ובעיקר בענישה מרתיעה נגד הפשיעה החקלאית בבתי המשפט. גילוי נאות: הכותב חבר קיבוץ ומייעץ גם לשני תאגידים חקלאיים.
ביקרתי השבוע בקטיף תירס בשדות קיבוץ יפעת בעמק יזרעאל. החקלאים נאנקים מול הייבוא הרב מחו"ל, מול מחירי המים לחקלאות, שהם כנראה מהגבוהים בעולם, מול פערי התיווך הגבוהים שמוציאים את דיבתם רעה וגם מול מכת הגניבות החקלאיות הרבות. ועכשיו, לך תוציא לחם מן הארץ.
2. והנה לכם טעימה קטנה משקשוקה ים תיכונית נהדרת שנשענת על מתכון רוסי ישן. השבוע הודה פוטין שמפציצים אסטרטגיים רוסיים שהמריאו מבסיס צבאי באיראן תקפו מטרות בסוריה. ואת מי הם תקפו? היעדים היו כוחות של ארגון מורדים מוסלמיים מתונים, שנתמכים במישרין או בעקיפין על ידי ארה"ב. ועכשיו לך תבין מי כאן נגד מי. מי מנהל את העולם? ולאן בדיוק זה מוביל? והאם זהו חזון המזרח התיכון החדש?
3. בן שיחי מיואש. מיואש מאוד. הוא מנתח בפני את המצב שלנו בנגב ובגליל, את התעשייה הנאנקת, את התורים לקבלת דרכון אירופי או מזרח אירופי ואת נהירת הצעירים שלנו לברלין. אמרתי לו שייאוש הוא לא תוכנית עבודה ושזה לא מתאים לאנשים כמוהו. "בניהו", הוא אמר לי, "אין ביטחון שאנחנו חוגגים כאן מאה שנות עצמאות. אנחנו מכלים את עצמנו לדעת".
סיפרתי לו על הנוער שפגשתי בצבא מן העיר ומן הכפר, עולים ותיקים, דתיים וחילונים. מסורים, אחראיים, מכווני נתינה שמבינים את משימתם בתורם. הצבעתי על המכינות הקדם צבאיות למנהיגות, על פרויקט "עתידים", על ההייטק ועוד. הסכמנו בסיכום הביניים שאנחנו נוסעים בניוטרל באוטובוס ללא נהג, בלי לדעת את היעד, והבענו תקווה שיימצא כאן הנהג בטרם יגיע האוטובוס לפי התהום או להתנגשות בהר.
סיכמנו עוד עניין אחד: בעוד הורינו ידעו בדיוק למה הם כאן במדינת ישראל ובעוד אנחנו למדנו זאת מהם - אין ביטחון שילדינו יודעים בדיוק למה הם צריכים להיות בישראל ולמה הם כאן. ועל זה בדיוק צריך לעבוד. אני חושב שמהשיחה הקצרה הזו בן שיחי יצא מעט יותר אופטימי ואני קצת יותר מפוכח ופחות בטוח. אני יודע שזה קצת מדכא, אבל כנראה שזאת המציאות: ייאוש ותקווה עושים להם כאן בערבוביה.
4. 70 אלף תלמידים בישראל (או יותר נכון, הוריהם) חבים השנה הוקרה והערכה לח"כ מירב בן–ארי (כולנו) בגין חוק שיזמה, המרחיב את מעגל הזכאים למענק לימודים שנתי. החוק מגדיר את הזכאים לתקציב שנותן הביטוח הלאומי - משפחות חד–הוריות או כאלה העונות על קריטריונים מסוימים, והוא חל עד היום על הורי תלמידי כיתה א' עד כיתה ח' בלבד!
ח"כ בן–ארי תיקנה את החוק כך שיחול על כל הילדים מכיתה א' ועד כיתה י"ב. מדובר במענק של 1,000 שקל לצורך רכישת ספרים וציוד לקראת שנת הלימודים. בן–ארי טוענת שדווקא בשנות התיכון, כשההוצאות עולות וכשיש בבית בדרך כלל גם אחים קטנים - יש צורך במענק. עלות התוספת לחוק הינה 33 מיליון שקל בשנה, ובן–ארי גאה בחוק הזה ומבקשת מהזכאים להיכנס לאתר הביטוח הלאומי או לסניפים ולהגיש את הבקשות למענק.
ח"כ מירב בן–ארי היא גולנצ'יקית (הייתה קצינת החינוך של המח"ט גדי איזנקוט), והיא פועלת כמה שנים במסגרת קרן רש"י העוסקת בחינוך ובחברה. השבוע דיברה איתי ואמרה שהיא מאוד גאה בחוק שלה, ואני אומר - בצדק.
5. אין סיכוי בימים הללו למצוא כיסא אחד פנוי בבית קפה או מסעדה בקניון עזריאלי בתל אביב. המון ילדים בחופשה, והוריהם מנצלים את הקלות בנסיעה ברכבת, את מיזוג האוויר ואת החנויות כדי להעביר כמה שעות של פריקת המרץ. העסקים הולכים טוב, והקניונים בישראל בכלל פורחים.
בארה"ב סוגרת רשת מייסיס הידועה לא פחות מ־160 חנויות שהיו עוגנים בקניונים ברחבי המדינה. הציבור עובר בהדרגה לשופינג באינטרנט. גם באופנה, גם בספרים ובצעצועים וגם במזון. ועכשיו אמריקה זה כאן, לפחות בכל מה שקשור לקניות ולבילויים.
6. כבר חודש שלם אני מתכנן לכתוב טור מיוחד לקיץ עם "סיפורי מורשת" מימי הקיץ בשכונה ביד אליהו ובקיבוץ של אז, וכל שבוע מוותר כדי "להיות אקטואלי". בשבוע הבא אתן בעזרת השם "לחשוּב" לדחות את "הדחוף". שבת שלום.