1.
בשנים האחרונות העלה נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, את מצוקתם של תושבי עזה על ראש דאגותיו. בכל הזדמנות הוא השתמש במצבם הכלכלי של 1.9 מיליון הפלסטינים החיים ברצועה כדי לנגח את ישראל ולגנותה, ואף האשים אותה במהלך שלוש המלחמות בעזה ב"רצח עם". השבוע, באיחור של שבועות, דן הפרלמנט הטורקי סוף כל סוף בהסכם הפיוס עם ישראל, אך לא נראה שארדואן יוצא מגדרו כדי לסייע לתושבי עזה.
הסכם הפיוס נחתם בסוף יוני, בתום מו"מ ממושך ומייגע. טורקיה אומנם התקפלה מדרישתה כי יאופשר לה להעביר מטענים הומניטריים לרצועה ישירות, אך עדיין הציגה את ההסכם כניצחון שיאפשר לה להיחלץ לעזרת "אחיה המוסלמים". לאמיתו של דבר, גם לפני ההסכם יכולה הייתה טורקיה להעביר מטענים הומניטריים בכל כמות שרצתה לעזה. אך היה עליה לעשות זאת דרך נמל אשדוד, כך שרשויות הביטחון בישראל יוכלו לבדוק אותם ולוודא שלא מוברחים כלי נשק, אמצעי לחימה וחומרים שיכולים לשמש לחיזוק הכוח הצבאי של חמאס. מבחינה זו לא השתנה דבר: לפני ההסכם לא העבירה טורקיה שום מטענים הומניטריים, וגם כיום, לאחר ההסכם, היא אינה עושה זאת.
ימים אחדים לאחר שנחתם ההסכם שיגרה ממשלת טורקיה ספינת מטען לנמל אשדוד ובה 4,300 טונות של צעצועים, טיטולים, קמח ומוצרי מזון. הגעת הספינה לאשדוד ופריקת הסחורות סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת בטורקיה. הם הציגו זאת כאילו "טורקיה הסירה את המצור". המטען שנפרק הועמס על 170 משאיות ישראליות והועבר דרך מעבר כרם שלום לעזה. רק כדי לסבר את האוזן, בכל יום פורקות כ־800 משאיות סחורות ומוצרים עבור תושבי הרצועה. כך שהתרומה הטורקית הייתה בסך הכל קטנה וסמלית.
מאז שיגור אותה ספינה לא הגיעו תרומות הומניטריות נוספות מטורקיה. נכון שסוחרים ואנשי עסקים טורקים מקיימים קשרי מסחר עם עמיתיהם ברצועה ומוכרים להם סחורות ומוצרים שונים. אך בכך הם אינם שונים מכל סוחר יווני, קפריסאי, פלסטיני או בן לאום אחר שעושה עסקים עם עזה במטרה להרוויח. אך תרומות וסיוע הומניטרי חינם מטורקיה - נאדה. בקיצור, בניגוד לרטוריקה הארדואנית, עזה ומצוקת התושבים שם לא ממש נוגעות ללבם של פקידי הממשל באנקרה או מפריעות לחופשת הקיץ שלהם.
בעזה בכלל ובחמאס בפרט יודעים זאת. בניגוד לימים הראשונים שלאחר ההסכם, חדלו בכלי התקשורת בעזה לנהל שיח על היחסים עם טורקיה. גם בעזה מתייאשים מארדואן ומהבטחותיו, ויודעים שמאחורי ההצהרות הבומבסטיות שלו יש ריק אחד גדול, ושמי שנושאת ברוב הנטל הכספי לשיקום הרצועה היא קטאר.
נכון שמאז ניסיון ההפיכה הכושל בחודש שעבר, הקשב של ארדואן נתון להמשך דיכוי אויביו האמיתיים או המדומיינים מבית ומחוץ, אך אם באמת היה אכפת לו מעזה, הוא היה יכול לעשות למענה הרבה יותר. לא שבישראל היו ציפיות גדולות מארדואן שהוא ייחלץ לעזרת הפלסטינים ברצועה. מקורות מדיניים מסתפקים בכך שארדואן ועוזריו אינם משרבבים את שמה של ישראל לניסיון ההפיכה. וזאת בניגוד להאשמות שהם מטיחים ב"גורמי חוץ" אחרים ורומזים על מעורבות של ארה"ב והאיחוד האירופי.
בצד אישור ההסכם, הפרלמנט באנקרה אמור להעביר חוק שמהווה מעין "חומת מגן" לקציני צה"ל וחייליו שהשתתפו בפעולת ההשתלטות על המרמרה במאי 2010, שבמהלכה נהרגו תשעה אזרחים טורקים. החוק מבטל את כל התביעות המשפטיות שהוגשו על רקע זה בטורקיה נגד חיילים וקצינים של צה"ל. על פי ההסכם, העברת החוק היא תנאי מוקדם והכרחי להמשך הפיוס. אם וכאשר יחוקק החוק, תעביר ישראל 20 מיליון דולר לקרן שתקים ממשלת טורקיה. מקרן זו יועברו כספי הפיצויים למשפחות האזרחים הטורקים שנהרגו.
רק אחרי השלמת חלק זה בהסכם ימנו שתי המדינות שגרירים חדשים באנקרה ובתל אביב ויתחיל תהליך נרמול היחסים. אך כפי שכבר נכתב כאן לא מעט פעמים, היחסים לא יחזרו לשמי הזוהר שלהם שבמרכזם נצצו הכוכבים של שיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני.
2.
בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת, בדלתיים סגורות ותחת איפול כבד, התקיים דיון משפטי שעניינו פרשייה ביטחונית סודית. במהלך הדיון התברר כי צבע המפיות בחדר האוכל של מטה הארגון החשאי הוא צהוב. עיתונאי חרוץ מיהר לפרסם את הידיעה הצהובה והמרעישה הזו. בעקבות הפרסום זעם קצין הביטחון של הארגון, התלונן בצנזורה ודרש להעניש במלוא חומרת הדין את העיתונאי, שחשף לדעתו סוד מדינה חשוב.
בצנזורה של אז לא התרגשו, והסבירו לקב"ט כי המנדט שלהם הוא לבדוק אם בידיעות שמוגשות להם לפני פרסום על ידי כלי התקשורת יש חשש וסכנה לפגיעה קרובה וודאית בביטחון המדינה. "חשיפת צבע המפיות שלכם אינה פגיעה בביטחון המדינה", אמרו לו. "וחוץ מזה, אם אתה כל כך מודאג, תחקור מי המדליף מעובדי הארגון. ואתה יכול גם לבקש מהספק להחליף את צבע המפיות".
הקב"ט לא ויתר. "ומה באשר לעובדה שכל הדיון היה בדלתיים סגורות ובאיפול מוחלט תחת צו איסור פרסום גורף?". בעניין זה, ענו לו אנשי הצנזורה, תפנה לרשויות אכיפת החוק - הנהלת בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה - ותגיש תלונה על הפרת הצו וביזיון בית המשפט.
התיאור שלעיל הוא פרי מוחי הקודח. הוא לא היה ולא נברא, כי אם משל היה.
עד 2003 הצנזורה לא נחשבה לזרוע של אכיפת החוק של השלטון. היא הוקמה בזמנו מכוח התקנות לשעת חירום של המנדט הבריטי על פלסטינה־א"י. מאז ועד היום לא הוסדר מעמדה בחוק, וטוב שכך, אך הותקנו תקנות ונקבעו נהלים שמתווים את דרכה וסמכויותיה, תוך כדי הרחקתה משורשיה במנדט הבריטי.
הצנזורה היא גוף שעשוי שעטנז, שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית דמוקרטית. בראשו עומדים תמיד אנשי צבא - כיום הצנזורית הראשית היא תא"ל אריאלה בן אברהם - אך מי שממנה אותם הוא לא הרמטכ"ל אלא שר הביטחון. עובדים בו חיילים וקצינים לצד אזרחים עובדי צה"ל. אחריותו חלה רק על כלי התקשורת - עיתונות כתובה, תחנות רדיו וטלוויזיה - ועל כתבי חוץ המוצבים ופועלים בישראל.
הצנזורה רשאית לפסול את הידיעה שמוגשת לה ולמנוע את פרסומה או לפסול חלק מהדברים המופיעים בה או לאשרם. האישור המלא או החלקי נעשה בעזרת חותמת המוטבעת על הכתבה שהוגשה. ללא החותמת אסור לכלי התקשורת או העיתונאי לפרסם את הדברים. ואם בכל זאת יפרסם, הדבר ייחשב בגדר "הפרת צנזורה" והוא עלול להסתכן בכך שתוגש נגדו תלונה ליועץ המשפטי לממשלה או למשטרה, ותיפתח נגדו חקירה.
בכל תולדות המדינה נרשמו מעט מאוד תלונות וחקירות כאלה. אחד המקרים המפורסמים היה של המשורר מקסים גילן, שערך את השבועון שוחר הסנסציות והזימה "בול", ומנהלו שמואל מור. השניים הורשעו ב־1966 בבית המשפט בפגיעה בביטחון המדינה, לאחר שרמזו כי המודיעין הישראלי היה מעורב לכאורה בחיסולו של מהדי בן ברקה, מנהיג אופוזיציה מרוקאי שהתנגד לשלטונו של המלך חסן השני, שהיו לו ולמודיעין המרוקאי קשרים מצוינים עם המוסד. מאז הקמת המדינה, שני עיתונים בעברית - "קול העם" של המפלגה הקומוניסטית ו"חדשות" - נסגרו לכמה ימים בגלל הפרות צנזורה. מעט מאוד עיתונאים הועמדו לדין.
כל עיתונאי שהצנזורה פסלה את הכתבה שלו או חלק ממנה, רשאי לערער על הפסילה. לשם כך פועל גוף המכונה "טריבונל" או ועדת השלושה. הוא מורכב מנציג מערכת הביטחון, מנציג העיתונות ומיו"ר, לרוב משפטן, המוסכם על שני הצדדים. על הוועדה להתכנס תוך 24 שעות. בפועל זה לקח תמיד ימים אחדים ואף יותר.
עד לאחרונה הוועדה הייתה בכלל מושבתת במשך תקופה ארוכה, ורק לפני כמה שבועות חודשה פעולתה. כיום יושבת בראשה השופטת איילה פרוקצ'יה, שפרשה לפני זמן מה מבית המשפט העליון, ולצדה העיתונאי הוותיק שלום קיטל ואלוף (מיל') יוסי בידץ. כמה עיתונאים וכלי תקשורת הגישו כבר לוועדה ערעורים על פסילות כתבותיהם. לעיתונאי או לכלי תקשורת שוועדת השלושה דוחה את ערעורו, שמורה הזכות לערער על ההחלטה בפני ערכאה משפטית־אזרחית, כולל בג"ץ.
ב־2003, בעת שאליקים רובינשטיין (כיום שופט בית המשפט העליון) היה היועץ המשפטי לממשלה, הוא קיבל החלטה שלמעשה הרחיבה את סמכויות הצנזורה והפכה אותה לזרוע אכיפה של השלטון, כשהכריח אותה שלא לאשר כתבות שמבוססות או חשודות בהפרת צו איסור פרסום.
עד אז כל כתבה שהוגשה לצנזורה נבחנה מכוח מבחן אחד: האם יש בה משום פגיעה בביטחון המדינה. כל השאר - מי המדליף, מהיכן דלף המידע, האם השגת המידע נעשתה תוך כדי עבירה זו או אחרת - לא עניין אותה. מאז 2003, כשעיתונאי מגיש כתבה שעניינה נאסר בפרסום מכוח צו של בית המשפט, הצנזורה מסרבת לאשר או לפסול את החומר ואינה מטביעה את החותמת. היא רק מסיבה את תשומת לבו של העיתונאי לעובדה שעל נושא כתבתו יש צו איסור פרסום.
בקיצור, עבודת העיתונאים, שתפקידם להביא מידע ולחשוף עוולות ופרשיות עלומות שזכותו של ציבור במדינה דמוקרטית לדעת עליהן, או לפחות על עצם קיומן, הפכה לקשה ומסובכת. וזאת משום שנוצר חלל מסוים, וכמו שקורה במצבים כאלה, יש מי שממהר למלא אותו. המשטרה, הפרקליטות וגופי הביטחון - מוסד, שב"כ, צה"ל - מנצלים את האי־ודאות, כדי למהר ולפנות לבתי המשפט בבקשה לקבלת צו איסור פרסום ורצוי גורף. לעתים דיונים כאלה מתרחשים לא רק בדלתיים סגורות, אלא גם במעמד צד אחד בלבד - המדינה - בלי שיוזמנו אליו נציגי התקשורת.
מניסיוני אני יכול להעיד שבתי המשפט נוטים לרוב לצדד בעמדת המשטרה או גופי הביטחון, וממהרים להיענות לבקשותיהם להוציא את צווי האיסור המבוקשים. ולא רק זאת. זה כמה שנים התקבע לו עוד נוהג שלא היה קיים בעבר עד להוראת רובינשטיין. רשויות אכיפת החוק וגופי הביטחון, בגיבוי בתי המשפט שאוהבים להתמסר להם, אוסרים על עיתונאים וכלי תקשורת בישראל לפרסם מידע שעניינו ביטחוני, גם אם הוא פורסם כבר בחוץ לארץ. וזאת בניגוד לעובדה שהצנזורה נהגה בעבר להתיר פרסום מידע שנסמך על "מקורות זרים".
אחד ממקרי הבוחן הראשונים לגישה המחמירה, שתכליתה למנוע מידע מאזרחי ישראל, גם אם כל העולם ואשתו יודעים על כך, הייתה בפרשת לוחם המוסד בן זיגייר. הוא נעצר בסוף 2009 בחשד לריגול לטובת איראן וישב בכלא בהמתנה לפתיחת משפטו. גם לאחר שהתאבד בכלאו המשיכו המוסד (בראשות תמיר פרדו) ובתי משפט במאמציהם לאסור על עיתונאים בישראל לפרסם את מה שכבר פורסם. בדיעבד, מודים מי שמכירים את הלך הרוחות במוסד כי זו הייתה שגיאה. אך ספק רב אם אכן במוסד או במערכת הביטחון יפיקו את הלקחים הנדרשים, אם וכאשר תתפוצץ פרשת ריגול או בגידה חדשה. בכל הקשור להתנהלות מול התקשורת, לרוב נוטים גופים אלה לחזור על טעויות העבר.
במגמה זו, שתכליתה להקשות על זרימת חופש המידע בישראל, תוך הכבדה על עבודת העיתונאים והתקשורת, משתלבים עוד שני ניסיונות. לפני כמה שנים החליטה הצנזורה שמתפקידה גם לנטר מידע שמופץ ברשתות חברתיות. הצנזורה דורשת מבלוגרים שכותבים בענייני צבא וביטחון להגיש לה את הפוסטים שלהם לבדיקה לפני פרסום, בדיוק כמו שנדרשים לכך עיתונאים. כמו כן, הצנזורה דרשה מעיתונאים להסיר ציוצים בטוויטר, בנימוק שהייתה בכך הפרה צנזוריאלית.
במקביל, הקים לאחרונה משרד המשפטים יחידה ללוחמת סייבר שתכליתה לפקח על הרשתות החברתיות, לא רק בישראל אלא גם בחוץ לארץ. יחידה זו כבר פנתה כמה פעמים לחברות הענק שבבעלותן הרשתות החברתיות, כמו גוגל, פייסבוק או טוויטר, בדרישה להסיר פרסומים שמפרים את החוק בישראל או צווי איסור פרסום שהוציאו בתי משפט ישראליים. וזאת אף שלרשויות האכיפה בישראל אין שום מעמד או סמכות אכיפה מחוץ לגבולות המדינה. אפשר להניח שדינם של מאמצים אלה בעידן הגלובליזציה ואוטוסטרדת המידע להיכשל, להביך את מבקשיהם ולפגוע בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית.
במשרד המשפטים פועל גם מאז דצמבר 2015 "צוות בין־משרדי לטיוב השמירה על הסוד הביטחוני". הצוות, בראשות המשנה ליועץ המשפטי, דינה זילבר, מונה בעקבות הראיונות ושיחות הרקע של ראש הממשלה אהוד ברק וראש המוסד מאיר דגן עם עיתונאים. מטרת הצוות, שמקווה להגיש את המלצותיו בתחילת 2017, היא לקבוע נהלים שימנעו מבכירים לעשות לעצמם דין פרטי ולהשתמש במידע שהגיע אליהם במסגרת עבודתם, לקידום האינטרסים שלהם - בין שהם פוליטיים ובין שהם מיועדים לפגיעה ביריבים או להאדרת שמם.
הבעיה היא שהצוות בודק אפשרויות להחלת מסקנותיו גם על עיתונאים, שהמקורות שלהם מדליפים להם את המידע סודי. עם זאת, ייאמר לזכות זילבר וצוותה, הם הזמינו גם כמה עיתונאים כדי לשמוע את דעתם על הסוגיה. עד כמה שניתן להתרשם, בצוות מודעים לרגישות הנושא ויש בקרב חבריו הבנה שבאווירה הציבורית בישראל של היום יש להמשיך לאפשר לעיתונאים, שתרומתם לשמירת הדמוקרטיה וביסוסה חשובה ביותר, לשמור על העקרונות הבסיסיים של עבודתם, ובמרכזם הזכות לחסיון מקורות.