בשבוע שעבר מלאו לשמעון פרס 93 שנה. פרס נוהג לשאול: “אתה יודע מדוע אני אופטימי? כי אין לי מה לעשות עם פסימיות”. אין ספק כי הוא אופטימיסט מעשי הפועל להגשים בעצמו את חזונו החיובי למדינת ישראל. רבים שואלים אותי איך ייתכן שפרס עדיין מאמין בהכרח ובאפשרות של שלום בין שתי מדינות? התשובה היא לא רק המפתח להבנת האיש המרתק, אלא גם לעתידנו האפשרי.
מדימונה לאוסלו, פרס אחראי לבניית חלק גדול של כושר ההרתעה של ישראל. עוד בצעירותו, כששימש סגן שר הביטחון בימי בן גוריון, הוא יזם את הקמת התעשייה האווירית ואת הכור בדימונה. המדינה הוקמה כדי ליצור כוח מגן עצמאי, והוא מודע היטב לעוצמה שיש לישראל. מאותה הסיבה הוא גם מודע למגבלות הכוח. עוצמה צבאית היא אפקטיבית ביותר כשנוצרים התנאים לא להשתמש בה, אלא כמוצא אחרון. עם השנים השתכנע פרס כי אנו חזקים דיינו כדי להרשות לעצמנו פשרות למען דו־קיום בשלום, תחילה עם מצרים ולאחר מכן עם ירדן והפלסטינים.
לא פחות מכך מונע פרס מהשיקול המוסרי; בסולם ערכיו מוסר ועוצמה חד הם. המוסר של ישראל מבוסס על ערכי השוויון של מגילת העצמאות. על כן פרס רואה בכיבוש רעה שנכפתה עלינו, ומאמין שיש לשים לכך סוף בתנאים של ביטחון ודו־קיום. הוא נוהג לומר כי קשה לשלוט על הגורל היהודי, ואין זה מעניינינו לשלוט על הגורל הפלסטיני.
כמו כן, לפרס אין תסביך עליונות של “אור לגויים” ולערבים. הוא לא מונע מיצר נקמה, אלא מרצון לפיוס ולשיתוף פעולה. הוא יודע יותר מכל אחד אחר איך לייצר שותפויות וקואליציות, תמיד על בסיס של שוויון.
חזונו של פרס הוא שינוי יחסי ישראל עם האזור, חזון שחי וקיים גם כיום. הוא יזם ועידות כלכליות אזוריות בשנות ה־90, וכיום מאמין באינטרסים ביטחוניים משותפים לנו ולמדינות ערב הפרגמטיות, שאפשר לתרגמם להסדר אזורי.
שמעון פרס הוא הדיפלומט המוביל של ישראל בעולם. מתוך היכרותו בעוצמתנו הצבאית הכלכלית והטכנולוגית, הוא מחשיב מאוד את חשיבות יחסינו הטובים עם ארה”ב ואירופה. כוחנו לטווח ארוך מותנה באיכות יחסים אלה. ברור לו כי הדבר אפשרי רק לצד פתרון שלום מציאותי למען שתי מדינות - ישראל ופלסטין. על ישראל, לדעתו, להתקיים ערכית בהלימה עם העולם המערבי. לשליטה על עם אחר, הנתפס כניאו־קולוניאליזם, אין מקום בין חברינו בעולם.
שיקולים אלה של עוצמה ישראלית, מוסר יהודי, ביטחון אזורי, ומקומנו בעולם גורמים לו להמשיך ולפעול ללא הרף למען שלום עם שכנינו הפלסטינים. ולו אין ספק שזה יקרה.
שאלתיו אחרי מו”מ קשה וממושך עם ערפאת ואבו מאזן, אם הוא מכיר את הפלסטינים טוב יותר לאחר אלפי שעות המו”מ עימם. הוא השיב: “לא, אני מכיר בני אדם יותר טוב”.
ערך השוויון בין בני אדם, לצד ההכרה בעוצמתנו, נותן לו את האמונה העמוקה בעתיד המדינה שתחייה בשלום עם שכניה.