האיחוד האירופי מקרטע. פרישת בריטניה הייתה רק יריית הפתיחה. יש אפקט דומינו שבו גוברים הקולות המצדדים בעזיבה גם במדינות אירופיות נוספות. המסגרת הקונפדרטיבית, על כל מה שטוב בה, לא תמיד מספיקה כדי ליצור ישות מדינית בת קיימא. זה לא רק עניין של גיאוגרפיה או אינטרסים כלכליים. לפעמים זה עניין של מנהיגות. לפעמים של בשלות. לפעמים זה חוסר ברירה.
רבים מאלה המצדדים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים בארץ ישראל לא מודעים כלל לכך שלפני למעלה ממאה שנים היה רעיון שלא בשל לכלל מעשה: להקים מסגרת מדינית קונפדרטיבית נוסח האיחוד האירופי, דווקא באזור הסהר הפורה, הכוללת בין השאר את עיראק, סוריה, ירדן, לבנון וישראל. את התוכנית שהייתה בגדר פתרון מדיני כולל למוסלמים, נוצרים, אשורים, כורדים ויהודים הגה הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון בתחילת מלחמת העולם הראשונה.
תוכניתו של ווילסון נוטרלה על ידי הרפובליקנים הבדלנים ששלטו אז בקונגרס. מי שקבעו את העובדות בשטח היו הבריטים והצרפתים, שבלחץ המלחמה והצורך להעניק פיצוי לסייעניהם בחרו להתעלם מהתמונה המדינית הגדולה ולהעדיף אינטרסים מיידיים המעוותים את פני המזרח התיכון עד היום.
המשימה של סייקס הבריטי ופיקו הצרפתי הייתה ליצור סדר חדש באזור עם שחרורו מעול השלטון העות'מאני. בעיפרון גס הם ריסקו אותו - ובעיקר את האומה הערבית - למדינות ולרסיסי מדינות על פי שיטה והיגיון שכמו נלקחו מ"עליסה בארץ הפלאות" לאחר מנת יתר של אל־אס־די. אין זה פלא שההזיה שזכתה לשם הסכם סייקס־פיקו חוגגת בימים אלה מאה אביבים, המתפוצצים בפנינו בשורה של מהפכות שזכו לכינוי האביב הערבי, אבל מהר מאוד הפכו לחורף ערבי קודר ומאיים.
כמו בכל רעידת אדמה שבה המומחים יודעים לנתח את סיבותיה רק בדיעבד, גם כשהתוצר של הסכם סייקס־פיקו לובש צורה של דאע"ש וג'בהת א־נוסרה - המרעידה את האדמה מתחת לרגלי העולם המערבי - אין זה מונע מהעולם החופשי להמשיך לפעול באותו מתווה ולנסות לייצר במזרח התיכון ישויות מדיניות שאינן בנות קיימא.
הפתרונות המדיניים שמנסים לכפות על ישראל, המתעלמים מההרכב הדמוגרפי של שכנותיה, מנציחים בעיות לאומיות ואחרות שנוצרו בהסכם סייקס־פיקו וטרם זכו לפתרון. כך, למשל, שלטון של מיעוט בדואי בירדן על רוב פלסטיני; שלטון של מיעוט עלווי שיעי בסוריה על רוב סוני; שלטון של נשיא נוצרי על רוב מוסלמי בלבנון; ודרישה להקמת מדינה פלסטינית בתוככי המדינה היהודית.
הרמה להנחתה
חשיבה מדינית חדשה באמת היא שבוחנת מחדש הנחות יסוד ומנסה לבדוק שוב רעיונות מדיניים שנפסלו בעבר או ירדו מעל בימת ההיסטוריה בנסיבות פוליטיות אלו ואחרות. בין האביב הערבי של יום כיפורים זה, לאביב הערבי של יום כיפורים הבא, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש מדיני ולהניח על השולחן יוזמה אינטליגנטית שמטרתה לשרת את האינטרס הקיומי שלנו ושל הגורמים היותר מתונים בסביבתנו. יוזמה שתיטול את העוקץ מאביב ערבי נוסף ותגאל את העולם המערבי ממתקפות טרור שיעלו בקורבנות נוספים.
זה הזמן לנתח נכון את הכשלים שהולידו את האביב הערבי הנוכחי ויולידו את העתידי ולנסות לתקן את המזרח התיכון על בסיס ההבנה הזו. בהסכם סייקס־פיקו היה אלמנט אחד משמעותי של הסחת דעת: היותו הנדבך הראשון בבניית הלגיטימציה להקמת מדינת ישראל. במקום להתקומם נגד האימפריאליזם הבריטי־צרפתי ששירת את עצמו בלבד, ולבנות את האומה הערבית הגדולה בשיתוף עם היהודים השבים למולדתם ההיסטורית, העדיפו הערבים להילחם בישראל ולהיכנע לאימפריאליזם האירופי.
הציונות הפכה לשק החבטות של האזור, לגורם שהכי קל להאשים אותו בכל בעיה וכישלון. כך מונעים מההמונים הממורמרים מעוני מלפעול נגד השלטונות המושחתים ומפנים אותם אל האויב האמיתי: ישראל.
מי שמאפשר לנו היום לשווק לעולם הערבי תמונת מראה של עצמו הוא דווקא אבו מאזן, שהגדיל לעשות והגיש תביעת נזיקין נגד בריטניה בגין הצהרת בלפור. קיבלנו הרמה להנחתה ואנחנו צריכים לנצל אותה.
אותו הסכם סייקס־פיקו שהוביל להצהרת בלפור, להחלטת החלוקה ולהקמת המדינה, הוא שמנע יצירת גוש ערבי־יהודי־נוצרי־כורדי־אשורי טבעי, ויצר מוטציה כמו העם הפלסטיני, שנועדה לקעקע את האחיזה הציונית בארץ ישראל. לו היו הערבים נאבקים בהסכם סייקס־פיקו בגלל העיקר - חלוקה לא טבעית של השלטון במדינות ערב - במקום בטפל, הכרה ביהודים כישות מדינית, כי אז הקמת קונפדרציה של מדינות ערביות במזרח התיכון, יחד עם המדינה היהודית, הייתה מייצרת גוש חזק, המונע כלכלית דרך עולם ההייטק והראש היהודי ודרך המרחבים, אוצרות הטבע וכוח העבודה הערבי. עדיין לא מאוחר.
הדבק שחיבר עשרות רבות של מדינות ונסיכויות קטנות לגרמניה מאוחדת ועוצמתית היה מנהיג רב־השפעה כמו אוטו פון ביסמרק. הדבק שחיבר את המושבות הבריטיות באמריקה הצפונית למדינת ארצות הברית היה מאבק באימפריאליזם הבריטי ומאוחר יותר מלחמת האזרחים. הדבק שעשוי להפוך את רעיון הקונפדרציה המזרח תיכונית לפתרון מדיני מעשי הוא חוסר ברירה. מדינה פלסטינית הרי לא תקום פה, לא רק משום שהיא מסכנת את קיומנו אלא גם בשל היותה זרז לפירוק ירדן. קונפדרציה תשרת את היציבות באזור, תספק פתרונות חלופיים לאביב ערבי של אלימות וטרור, תיצור גוש כלכלי מוביל, תעניק רווחה ושגשוג ובעיקר תשנה את עולם הערכים המנוון של שכנינו ותוביל לחירות ולאביב עמים אמיתי.