עד כמה רחוק יכולה וצריכה מדינה או חברה ללכת ברצונה לשמר את תרבותה ואת אופייה? זו השאלה הבסיסית בוויכוח על איסור הרחצה בבורקיני בצרפת. זו השאלה הבסיסית בדיון על הצעת המועמד האמריקאי דונלד טראמפ לתשאל כל מהגר לאמריקה על עמדותיו ואמונותיו - לדוגמה, לברר אם הוא אנטישמי - כדי להחליט אם הוא ראוי לבוא בשעריה. זו השאלה העומדת בבסיסם של ויכוחים רבים בישראל. למול עולם משתנה במהירות, שמצד אחד נשחק בגלובליזציה מהירה המטשטשת אופי לאומי ודתי, ומצד שני מאוים על ידי אידיאולוגיות קיצוניות המבקשות להשליט עליו משטר תרבותי חדש ונוקשה, אין מדינה שאינה מתחבטת בשאלה החשובה הזאת. אין מדינה שפתרה אותה לשביעות רצון כולם.
איסור על רחצה בבורקיני אינו שונה מהותית מאיסור על חבישת שטריימל ברחוב, אך הוא שונה מאוד ממנו מעשית: קשה למצוא בצרפת יהודים המבקשים להשליט בה את החוק הדתי היהודי; קל בהרבה למצוא בצרפת מוסלמים השואפים להשליט בה את השריעה. קשה למצוא בצרפת יהודים הזוממים בסתר לבצע בה מעשי טרור, אך כבר הוכח שמוסלמים כאלה יש ויש. הנה, כבר שאלה נוספת נערמת על גב השאלה הבסיסית: האם מבחן העיקרון קובע - קרי, אין סיבה לאסור בורקיני ולהתיר שטריימל; או שמא מבחן המעשה קובע - קרי, יש ויש סיבה לנקוט מדיניות שונה ביחס לשני אלה.
אלה מבחנים שיפים גם לנו, העקרוניים והמעשיים. לדוגמה, בדיון על השאלה אם ראוי לאפשר לסטודנטים חרדים ללמוד בקמפוסים המפרידים בין גברים לבין נשים, וגם נמנעים מלאפשר לנשים להרצות לפני גברים. או בדיון על השאלה אם ראוי לחייב חברי כנסת להופיע רק באירועים שמונף בהם דגל ישראל. או בדיון על השאלה אם ראוי להקים רחבה שוויונית בכותל המערבי. או בדיון על השאלה אם יותר לחיילים לגדל זקן בצה"ל.
כל הדיונים האלה נוגעים לשאלה מהי תרבותה של ישראל, עד כמה היא גמישה לשינוי ולעדכון ועד כמה היא פתוחה למגוון. במקרה של קמפוסים לחרדים, מדובר בשיפור המגוון - אך בהעצמת תפיסת עולם הגורסת הפרדה בין המינים, שיש לה שאיפות התפשטות. במקרה של הדגל, מדובר בכפיית נורמה קשוחה של ממלכתיות משותפת גם על מי שאינם מרגישים איתה בנוח. במקרה של הכותל, שוב מדובר בשיפור המגוון, על חשבון ממלכתיות משותפת, שיש בה בהכרח ממד של נוקשות וכפייה. במקרה של הזקנים, מדובר בעדכון של נורמה, המתיישבת עם שינויים חברתיים, אך אינה מתיישבת עם האידיאל של מי שנמצאים בעמדה של סמכות לכפות את הנורמות הישנות.
במקרה הטוב, נגיע לנקודת איזון. במקרה הרע, החבל בינינו ייקרע
מדובר במשיכת חבל חברתית ההכרחית לישראל כפי שהיא הכרחית בכל מקום אחר. מדובר במשיכת חבל שעוצמתה חריפה יותר אם המושכים מתרשמים שהמושך בצד השני אינו מתכוון להפסיק למשוך, גם לא כאשר יביא את הצד המפסיד אל מעבר לקו.
אם הצרפתים היו משוכנעים שהבורקיני הוא רק בורקיני, ושאינו תחנה בדרך לעוד ועוד נורמות של אסלאם דתי שיקבלו ביטוי במרחב הצרפתי, הם לא היו מתעקשים כל כך. לו היה טראמפ משוכנע שהמהגרים החדשים לאמריקה יקבלו על עצמם במהרה את התרבות האמריקאית כפי שהוא מבין אותה, ולא ממשיכים לדבר ספרדית, או להתקבץ בקהילות של מהגרים הנתונים להשפעות חיצוניות, הוא לא היה מבקש להעביר אותם מבחן אידיאולוגי. לו היו המפלגות החרדיות משוכנעות שהרחבה השוויונית בכותל לא תוביל לעוד מהלכים, שנועדו לקעקע את הישראליות הממלכתית האורתודוקסית, אולי אז הן היו מתעקשות פחות על ההליך האחד הזה. לו היה הימין הישראלי משוכנע שהשמאל לעולם לא ינסה לקעקע את עצם דמותה היהודית-ציונית של ישראל, מן הסתם לא היה מבקש לכפות הנפות מיותרות של הדגל.
אלא שהצרפתים - בצדק - אינם משוכנעים. וטראמפ - בצדק - אינו משוכנע. והחרדים - בצדק - אינם משוכנעים. והימין הישראלי - בצדק - אינו משוכנע. לכן כולם מושכים את החבל ולא מרפים. לכן הם ימשיכו למשוך. במקרה הטוב, עד לנקודת האיזון. במקרה הרע, עד שייקרע.