כמעט עברנו גם את הקיץ הזה בשלום. לא נשאר עוד הרבה. בזמן שטורקיה השכנה הספיקה לחוות מגה טרור, ניסיון הפיכה ועכשיו גם יצאה למלחמה על אדמת סוריה - אנחנו יצאנו לכבוש את חופי יוון, בלשכת ראש הממשלה נפתחה קייטנה לעיתונאים, ובחסות השקט והחום יכלו שרי הטבעות שלנו להמשיך לנסח הצעות חוק הזויות שאמורות לחזק ולהאריך את משך זקיפות הקומה הלאומית.
הקיץ הזה הוכיח סופית שלביטוי "לא יעלה על הדעת" אין יותר מקום בלקסיקון שלנו. הכל יעלה על הדעת: רוסיה מחברת בין טורקיה ואיראן, שר החוץ המצרי מסביר לתלמיד שאין קשר בין ישראל לטרור, בחופי אירופה מפשיטים נשים מוסלמיות, ואמריקה עשויה להגשים מערכון ישן של "סאטרדיי נייט לייב" ולבחור בדונלד טראמפ לנשיא (ולגלות, לדעתי, שהוא יהיה הרבה יותר מוצלח מהמנהיגות שהייתה לה בשמונה השנים האחרונות).
עוד לא ברור כמה זמן יימשך המבצע הצבאי של טורקיה במה שפעם הייתה סוריה, אבל כבר ברורה המטרה שלו, והיא לא דאע"ש: ארדואן רוצה למנוע מהכורדים להתקדם אל ממערב לנהר הפרת וליצור רצף טריטוריאלי מדרום לטורקיה, והוא עושה זאת בברכת האמריקאים והרוסים. הממשל האמריקאי הרופס, שמבין שאין לו שום דרך חוקית להסגיר לידי טורקיה את פתהוללה גולן, יוצא מגדרו לפייס את ארדואן, ועל הדרך מקריב, כמו תמיד, את הכורדים. דווקא הכורדים, הכוח היעיל ביותר שלוחם נגד דאע"ש ומביס אותו, חוטפים בשבוע האחרון מכולם.
אסור לטעות בארדואן: הביטחון העצמי שהוא משדר מנסה לחפות על הרבה חולשה. מי שמתחת לאפו התארגנה הפיכה צבאית רחבה כבר לא יישן בשקט לעולם. הוא מנסה לנטרל את רוב חזיתות העימות שפתח בשנים האחרונות: רוסיה, ישראל ואפילו אסד.
ושוב התחושה היא שזו תמונת מראה שלנו. גם אצלנו מנסה ראש הממשלה לצמצם עימותים: עם האמריקאים, עם טורקיה, עם אזרחי ישראל הערבים ובמובן מסוים גם עם התקשורת. עשרות העיתונאים שזכו לבלות איתו שעות ארוכות בחודש האחרון, שרובן הוקדשו לתעופה עצמית, מתקשים להכריע אם הוא באמת זחוח או שהוא מחפה על משהו אחר.
מבחינה ביטחונית יש לו במה להתגאות: בקיץ הזה נמשכה הירידה המתמדת בכמות פיגועי הטרור, לאורך הגבולות נשמר שקט כמעט מוחלט, וגם חבית חומר הנפץ של עזה לא נדלקה, אפילו כשזרקנו עליה השבוע גפרורים בוערים.
רבים בתקשורת מיהרו לקשור כתרים לתקיפה הנרחבת של צה"ל בעזה השבוע ולהגדיר אותה כ"משוואת הרתעה חדשה" או כמדיניות החדשה שמוביל שר הביטחון שאצלו "מילה זו מילה". המציאות היא פחות דרמטית: צה"ל התנפל על ההזדמנות שנקרתה לו בירי הרקטה על שדרות כדי לנסות לפגוע בנכסים של חמאס. העובדה שלא היו כמעט נפגעים בתקיפה המאסיבית ושלא ראינו בעקבותיה הרס משמעותי של מבנים היא לא מקרית. צה"ל יודע על מה הוא הטיל 50 פצצות בעזה, גם חמאס יודע, ושניהם שותקים.
ברור שגם לאביגדור ליברמן זו הייתה הזדמנות טובה להשיב לכל מי שלועג לו על שאיסמאעיל הנייה עדיין חי. אבל ליברמן וצמרת צה"ל יודעים היטב שאי אפשר להרתיע את חמאס יותר מכפי שהוא מורתע היום. כשמופיע מחמוד א־זהאר אחרי לילה שבו הרצועה כולה רעדה מהדי התפוצצויות ומסביר שחמאס מחויב לרגיעה מול ישראל - זה אומר הכל.
מלומדים רבים מסבירים לי שבחמאס מתנהל מאבק פנימי, שבו הזרוע הצבאית בהנהגת יחיא סנוואר מסרבת לקבל את המרות של הזרוע המדינית. המציאות מלמדת אחרת. מאז אוגוסט לפני שנתיים לא יזמה הזרוע הצבאית שום פעולה מול ישראל, למעט איתות אחד בירי מרגמות, כשכוחות צה"ל פעלו בשטח הרצועה לחשיפת מנהרה.
בצד הערכה בדבר המשך חפירת המנהרות וההכנות לעימות הבא, פעלו במרץ אנשי הזרוע הצבאית לסכל ירי רקטות לעבר ישראל. אילו באמת היו רוצים לכופף את הזרוע המדינית ולצאת לעימות איתנו - כבר היינו בעיצומו. 39 רקטות נורו מאז סוף מבצע צוק איתן - זה לא שקט מוחלט, זה גובה מחיר לא קל מתושבי העוטף שנדרשים מדי פעם לרוץ למקלט, אבל זה הכי הרבה שקט שידע האזור כבר עשרות שנים.
אף אזרח ישראלי לא נשרט בעוטף עזה בשנתיים האחרונות. לפעמים, כמו השבוע, זה היה רק הודות למזל. אבל העובדה שחמאס לא יורה ואף מונע ירי לעבר ישראל מאפשרת ליישובי הסביבה להמשיך לפרוח ולקלוט תושבים חדשים. חברי הכנסת, שממהרים אחרי כל ירי של רקטה להוציא הודעה זועמת הקוראת לשר הביטחון לשים קץ ל"טפטופים", ובעיקר אלה שמתגוררים באזור, יודעים שלאף אחד, גם לא לליברמן וגם לא לחמאס, אין דרך להבטיח ששום רקטה לא תצא מרצועת עזה.
מבצע צוק איתן לא היה מהמלחמות המזהירות שניהלה ישראל, אבל בפרספקטיבה של שנתיים אחרי, נראה שהוא שינה משהו בדרך החשיבה של חמאס. בעקבותיו חלחלה בקרב אנשי התנועה ההכרה שאין להם הרבה מה להרוויח מסבב לחימה נוסף, זולת עוד מצבות שיוקמו ועוד בתים שייהרסו. העולם כולו, והעולם הערבי בפרט, עסוק בעניינים אחרים, וגם אם יצליח חמאס להכאיב לישראל - זה לא יתרום דבר לרווחת תושבי הרצועה.
חמאס לא ינטוש את המאבק בישראל, אבל הוא מעדיף כרגע להתמקד בייצוב ובביסוס המדינה שהקים בעזה, וכן, תוך כדי כך הוא ממשיך להתחמש. הדיבורים על פתרונות של פירוז הרצועה ריקים מתוכן: אף אחד במזרח התיכון לא מפסיק להתחמש ולא מקבל על עצמו פירוז. הדבר היחיד שמרחיק מאיתנו מלחמות הוא כוחנו והאינטרס של הצד השני.
וכדאי שגם אנחנו, כמו חמאס, נלמד את הלקח מצוק איתן: אפשר לעשות עוד אין ספור סבבי לחימה, אבל הם לא יביאו אותנו למקום טוב יותר. השבוע שיחקנו באש: היה ממד של הימור בהחלטה על התקיפה ברצועה (שעדיין לא ברור אם השיגה את התוצאות שקיווינו להן) - וההימור הצליח. זה לא אומר שחמאס יבליג גם על הניסיון הבא לפגוע בנכסים שלו.
במקום זה, לישראל יש עכשיו הזדמנות לפצל את הלאומיות הפלסטינית. ישראל היא שיצרה לפני 49 שנה את החיבור המלאכותי בין עזה לגדה המערבית - אלה שתי אוכלוסיות שונות בתכלית, עם תרבויות שונות, שהכיבוש ב־1967 דחף אותן להכרזה שהן עם אחד. עכשיו, כשבעזה יש מדינה דה פקטו, עוינת אבל יעילה ומתפקדת במושגים מזרח־תיכוניים (שזה יותר ממה שאפשר לומר על הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון), ניתן לעודד את הבידול בין שתי הטריטוריות.
כשיסיים ראש הממשלה את התדרוך האחרון של העיתונאים בישראל, אפשר לקוות שיתפנה להחליט על מדיניות לעזה. בהצעה להקמת נמל יש פוטנציאל להעלות את היחסים איתה לפסים אחרים. אהבה לא תהיה שם, אבל יהיה אינטרס חזק להימנע ממלחמה. לעיתונאים שפגשו אותו השבוע הוא הסביר שעדיין לא הגיע לשיא שלו. אם עשר השנים שלו בשלטון היו רק משחק מקדים, נראה שלשיא אחד הוא כבר הגיע.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10