שנה חלפה מאז שנפטר. בעוד כמה ימים תעלה המשפחה לקברו של אבי. געגוע. כעס. הכל עדיין לא פתור. בחורף האחרון, ביום הולדתו, שנפל השנה על שבת גשומה במיוחד, ביקרתי אותו לאחרונה. הייתי שם לבד. נבוך ועצוב. בפעולה כמעט אוטומטית התחלתי לנקות את המצבה. מירקתי את האותיות שמרכיבות את שמו ותלשתי עשבים שוטים וחצופים. כשסיימתי, הקפתי כמה פעמים את האבן הגדולה שמתחתיה הונח. סבלתי. יש שמוצאים מזור בביקורים תכופים של יקיריהם המנוחים. אצלי קברים מעוררים מחדש את הרגע המחריד שבו נתבקשתי לזהות את אבא לפני שהוטמן. באותו מעמד הובלנו אחותי ואני לחדר צדדי בקריית שאול. גופה עטופה בתכריכים הוצבה על אלונקה. הקברן הסיר בעדינות צמר גפן שעטף את קודקודו הדומם, ופניו של אבי התגלו. הפה היה פתוח מעט, והעיניים עצומות. התפללתי שישמיע קול, אבל הוא נותר קפוא. אישרנו בפני נציג הרשויות שזה האיש שהביא אותנו לעולם ובכך חתמנו את חלקו בו.
העובדה שחייו הסתיימו עדיין לא נטמעה לחלוטין במנגנון הפנימי שלי. יש רגעים שבהם אבא איתי. באחרים הוא זיכרון דהוי. כשם שילדים נוהגים לומר, בא לי שהוא יהיה פה. מדי פעם בשגרה הסוחפת של החיים יש כמיהה לרגע כזה. לשבת ולצחוק יחד מול הטלוויזיה עד שהסרעפת תכאב מבדיחה ששודרה. להתווכח על פתלתלות הפוליטיקה המקומית בלי להגיע למסקנה אופרטיבית. להכריז שהחיים מאכזבים אבל זה מה יש ולסכם הכל יחד בשווארמה עסיסית. המחשבה על כמויות האוכל האדירות שאכל בימי חייו עדיין מעוררת בי התפעלות. האיש היה זללן דגול. שואב אבק מהלך. אפילו בשנותיו האחרונות, כשהמאושפזים סביבו התאוננו על איכות המזון בבית החולים, הוא התייחס למנות בגרגרנות אוהבת ולא ויתר אפילו על תענוגות כמו ג'לי ורסק תפוחים.
כמה חודשים אחרי שנפטר מצאתי בת זוג. הם לעולם לא ייפגשו. חבל. אני חושב שאבא היה מחבב אותה. יש ביניהם דמיון. שמחת חיים מידבקת. קלילות שכל כך חסרה לי. חבל שלא הקדמתי את הכניסה שלה לחיי. אבל לפעמים נדמה לי שרק עם לכתו נפתח לי מספיק מקום בלב להכניס מישהו אחר.
"הרגע בו חרכתי את כבודו"
בשבועות האחרונים, ככל שקרב יום השנה, אני חושב דווקא על הפשלות שעשיתי. ההתנהגות החסרה שלי כלפיו. המקומות שבהם הייתי בן מחורבן. לילה אחד כזה נחרט עמוק בזיכרוני. בושה נצחית. אז, אחרי ניתוח מורכב שעבר, התקשה להירדם ובכל כמה רגעים קרא בשמי וביקש שאמלא שלל בקשות חוזרות וסותרות. לשתות מים, להזיז את הכרית, להוציא אותה, לכוון את המשענת, ליישר, להוריד, להדליק את האור, לכבות, להביא אוכל וכדור שינה. כשעצמתי עין, דרש את תשומת לבי. אם הוסבה לרגע, נזף. בשלב מסוים ניסה להסיר את התחבושות שכיסו את ראשו. תפסתי את ידיו. הוא נאבק בי. נלחמנו. מדי פעם גם התאמץ לנתק את האינפוזיה שחוברה לזרועו. אחזתי בכתפו. "מה אתה עושה?", הטיח בי. "אני רוצה ללכת. תן לי ללכת". דרש לצאת ולהשאיר מאחור את החנק שכלא אותו. אבל מצבו הרפואי חייב את המשך האשפוז.
הלילה שתיארתי לא היה שונה ברובו מאחרים. חוץ מרגע אחד ארור שבו נשברתי מהלחץ והעומס ושמעתי את עצמי גוער בו בטון ששמור לאב שמחנך את בנו הקטן. "תירגע. תפסיק להתהפך. לך לישון. די". הוא קפא והביט בי נעלב ולחש לעברי שלא ארים עליו את הקול. הסביר שזה פוגע בו. התביישתי. חרכתי את כבודו. כתם שקשה למחות. זה קרה לפני שלוש שנים, והייסורים מסרבים לעזוב. למה לא הייתי יותר סבלני? את רוב נזקי המחלה וייסוריה קיבל ברוח טובה, באופטימיות לוחמנית, ודווקא בשלב שבו המצוקה הכריעה, פישלתי. הלוואי ויכולתי להחריב את המלל ההוא ולהתנהג אחרת. להשיב לכל בנועם אינסופי.
ברור לי שיש הקלות. כשבן משפחה חולה, עולם כמנהגו נוהג. אתה חייב למלא את שאר המטלות הקבועות: להתפרנס, לשלם מסים ולהתקיים במערכות יחסים נוספות, ואורך הרוח הוא משאב מוגבל. לפחות אצלי. אבל אין כאן נסיבה מקילה. המשא ימשיך לרבוץ עלי. בכלל, היום זה נראה לי מטומטם לחלוטין שלא נטשתי את הכל לטובתו. כמה שעות אבא נפלאות החמצתי? לילות שבהם לא ישנתי לצדו וחיבוקים שיכולתי לקבל ממנו הלכו לעזאזל. עולם שלם הייתי נותן בשביל רגע אחד נוסף בחברתו. לו עמדתי לידו עכשיו, בקיץ שעבר, אין שום סיכוי שהייתי משחרר אותו מהחיבוק שלי לטובת המוות. שום כוח בעולם לא היה לוקח אותו ממני לשם.