ישראל גוריון כבר המתין באולפן. ואז טלפון. שמעת? נחום היימן נפטר

"אתה יודע", אמרתי לו, "בכל שבת אבי יוסף היה שר את 'איזה יום יפה' של שלישיית גשר הירקון. אמי הייתה צועקת לו מהמטבח 'איזה יום יפה בראש שלך? בוא תעזור לי עם הכביסה או שביום ראשון אני הולכת לרבנות'".

ישראל שוב צחק: "את מבדרת, מרסל, אבל אגלה לך סוד, לא אני שרתי את השיר, זה היה יהורם גאון, לפני שהחלפתי אותו בגשר הירקון". נשכתי את שפתי. הובכתי מטעות הבוסר שלי. אבל ישראל הרים את הבקבוק ועשה איתי שוב לחיים.

"מרסל", נכנס טכנאי השידור, "את מוכנה? מספר הצופים רק עולה". ביקשתי את רשותם של ישראל והטכנאי ויצאתי אל חדר השירותים להתאפר, להסתדר קצת ולנשום כמה נשימות לפני שאני מראיינת נכס צאן ברזל ישראלי. מרחתי קצת אודם, מסקרה והתבשמתי מעט, השד יודע למה.

רעדתי. מה יקרה אם אטעה? אם אביך את בני דורי? אתן את החותמת הסופית לכך שאנחנו לא יודעים דבר על התרבות של ארץ ישראל. ומה יקרה אם יהיו שתיקות במהלך השידור כי ייגמרו לי השאלות? הוצאתי מהכיס את דף השאלות והתחלתי לשנן אותן. שאלות על בני אמדורסקי, על הדודאים, על האהבות היפות של פעם.

פתאום צלצל הטלפון שלי. לא הבטתי בצג. אנחנו חמש דקות לפני השידור. בדרך כלל בזמן הזה אחד המפיקים מתקשר לזרז אותי להיכנס לאולפן. הרמתי את הטלפון ועיני עוד על דף השאלות. "אני כבר נכנסת", אמרתי. "מרסל?", שאלה אמי. "אמא? קרה משהו? אני נכנסת לשידור".
"חשבתי ששמעת, נחום היימן, נחצ'ה, נפטר", היא בישרה לי. "את רצינית, מתי?", שאלתי.

שיחה ממתינה נכנסה לסלולרי. הסתכלתי על הצג, היה זה, כמובן, אחד המפיקים. "הודיעו לפני כמה דקות, חשבתי שאת יודעת", אמא אמרה. "טוב, אדבר איתך אחר כך", מיהרתי. היא איחלה לי בהצלחה וניתקנו את הטלפון.

נחום היימן, מגדולי מלחיני ישראל. "חופים", "כמו צמח בר", "החול יזכור" ועוד אינסוף מילים שהלחין בכישרון רב. לקחתי נשימה והלכתי לאולפן. ישראל כבר חיכה לי שם, משוחח עם תחקירן מאחד מערוצי החדשות. "גם אני שמעתי רק עכשיו", הוא אמר. "מצטער, אין לי מה להגיב כרגע, אל תכעס".

הבטתי בעיניו. "אני מצטערת", לחשתי ולא ידעתי בכלל על מה. לא היה לי מושג אם עבדו יחד, אם הכירו, אם חיבבו זה את זה. ישראל לא דיבר. הוא הניח את האוזניות על אוזניו והמתין לתחילת השידור.

התקרבתי למיקרופון ונאלמתי. הייתי צריכה כמה שניות כדי להתחיל לדבר. תכננתי לפתוח את התוכנית בהצגתו של ישראל, כפי שמגיע לו, אבל לא יכולתי להתעלם ממותו של נחצ'ה. אז אלתרתי, כך פתאום. בירכתי את המאזינים בערב טוב ומיד סיפרתי על אדם מבוגר שעולה ממש ברגעים אלה למעלה, על כנפי מלאכים, ישר אל ביתו של שוכן מרומים. סיפרתי שאת העלייה השמיימה מלווה מנגינה שחיבר בילדותו וכשיגיע לגן עדן יביט בו הגדול מכל גדולים ויגיד לו "אין לי צורך לקרוא בספר החיים שלך, אתה הולך ישר אל משכן הצדיקים. אך רגע לפני, חבר לי עוד מנגינה אחת, עוד שיר אחד".

בזווית העין ראיתי את ישראל. דמעות נקוו בעיניו. המשכתי וסיפרתי על כתבה שקראתי לא מזמן בנושא אמנים מבוגרים ובמרכזה נחצ'ה. סיפרתי על עם ישראל, העם האוהב, התומך והחזק, אך עם זאת, העם הלוקה בזיכרון הקצר. סיפרתי על נחצ'ה, שמצא את עצמו לבד, מביט בפרסים, בתעודות ובמכתבי ההערצה, ומתמודד עם הבדידות. סיפרתי שכך היה עם אמנים. כאשר פסקו מחיאות הכפיים, נדם לבם.

סיפרתי את כל זה וכשתמו המילים ביקשתי שנצא לשיר. "אניטה וחואן", לחשתי לטכנאי השידור, "שיר אהבה ישן". מילותיו של נתן יונתן החלו להתנגן ללחנו של נחצ'ה.

"ההם שלא נולדו בזמן
אבל איזו אניטה מחייכת בלבבם
אותו חואן אותה האהבה
פתאום הקיץ תם
אך לא ייתם סיפור אהבתם".



"זה היה יפה", ישראל אמר ולקח עוד לגימה מהבירה. "זה היה מרגש מאוד".
"אני מתנצלת, ישראל", עניתי, "לא התכוונתי לפתוח כך את השידור. אחרי השיר נתחיל לדבר עליך, הכנתי ראיון יפה".
"ראוי שנדבר עוד קצת על נחצ'ה", הוא אמר. "עבדתי איתו לא פעם, הוא היה איש קשה, אבל לא היו עצות טובות מעצותיו".

הבטתי בישראל, בסדקי פניו, בשערו הלבן, בתנועותיו האטיות. היה בו משהו שובב, צ'ארלי צ'פליני כזה, ועם זאת, גם תוגה לא מוסברת. העזתי ושאלתי: "איך זה לאבד כל כך הרבה קולגות? איך זה להישאר רק עם תמונה שלהם?".

"אין פתרון אחר", הוא אמר לי, "הם נעלמים בזה אחר זה. יבוא היום וגם אני איעלם. הפרידה לא נעימה כל כך, אבל זיכרונות גם מלאך המוות לא יכול לקחת".

בהמשך השידור צחקנו המון. הוא סיפר לי על גשר הירקון, על הדודאים, על החבר הטוב בני אמדורסקי ועל אשתו אהובתו מיקי. אחר כך שרנו קצת, התרגשנו עם "העיר באפור" וצחקנו עם "בוטנים".

לקראת סיום התוכנית מספר הצופים עלה ל־40 אלף. המון תגובות היו שם, על המסך, כולן מהללות. הקראתי לו אותן והוא, בחיוך מבויש, אמר "אין טוב מזה שעדיין זוכרים, אין טוב מזה".

רגע לפני שהמונית באה לאסוף את ישראל, שאלתי אותו "אתה לא מפחד?".
ידעתי כי השאלה לא במקום, במיוחד לא עכשיו, אבל ישראל, עם העיניים הנוצצות והלב הרחב העביר על ראשי ליטוף אבהי ואמר: "כל עוד הזרקורים דולקים, אין שום פחד. תודה, מרסל, היה לי טוב". הוא חייך ונכנס למונית.