אז מה למדתי מאולימפיאדת ריו, פרט לעובדה שכשהילדים שלי קופצים על טרמפולינה בחצר הם למעשה עוסקים בענף אולימפי? למדתי, באופן סופי ומוחלט, שהישראלים פשוט לא מתעניינים בספורט. וזה כולל גם את סחבק. ובמילים אחרות, מישהו זוכר מי זכתה במדליות הכסף והזהב בתחרות שבה ירדן ג'רבי לקחה את הארד? למישהו בכלל אכפת?
בשבועות האחרונים ריצדו למול עינינו אין ספור ענפי ספורט שונים ומשונים. בכל ימי חיי הלא קצרים, ובכל המסגרות שבהן עברתי, לא נתקלתי אף פעם באנשים העוסקים בסיף, טקוונדו, היאבקות, רכיבה אמנותית, בדמינטון, הוקי שדה ושחייה צורנית (או צורה שחייתית. מה, אין ענף כזה? עוד יהיה).
לא מעט ישראלים רצים, שוחים או רוכבים באופניים, זה נכון. אבל כסוג של טרנד, או במאבק אבוד מראש להישאר צעירים. העיסוק בענף ספורט ספציפי, שאין בו תמורה מיידית וגם לא מפגיש אתכם עם החבר'ה בשבתות, זר לרובנו. וזה כולל גם ענפים כמו ג'ודו, גלישה והתעמלות אמנותית, שהפכו פתאום ל"שלנו".
ברוב המקרים מדובר במשוגעים לדבר, שלא צמחו על בסיס תמיכה רחב. מתי בפעם האחרונה התעניינתם, למשל, בתוצאות אליפות ישראל בג'ודו? כשלא מדובר בתחרות בינלאומית, עם סיכוי להצלחה, הענפים האלה לא באמת רלוונטיים. והסיבה לכך שהם עלו לכותרות מראש היא החלטה מושכלת של הוועד האולימפי להשקיע בענפים שיש סיכוי להגיע בהם להישגים. ממש לא בהכרח הענפים שמעניינים פה את הציבור.
מה כן מעניין אותנו? מדליות. ורק מדליות. שימו ישראלי בתחרות דוקים, פרסמו מראש שיש לו סיכוי ריאלי למדליה, וקבלו מדינה שלמה העוקבת אחריו בחרדה. אתרי אינטרנט מפרסמים הודעות לפני ואחרי כל קרב שלו, כאילו מדובר בהודעה על פיגוע, או על פרוץ השלום. הסלולרי שלי פשוט לא הפסיק לצפצף שבועיים.
אחרי הקרב שבו ירדן ג'רבי זכתה בארד, ישבתי עם אשתי שתחיה מול המסך ושנינו הזלנו דמעה, כאילו חזינו בשחרור הכותל. אחרי כחצי דקה סנטימנטלית התעשתי, ניגבתי את הפנים ותפסתי את הראש. מה אתה בוכה, אידיוט? נכון, תמיד מרגש לראות ישראלי הזוכה בהישג בינלאומי. אבל מכאן ועד לפסיכוזה הלאומית הזו, של פוסטר אמצע בעיתון, שיחת טלפון מראש הממשלה ומדינה שלמה המרותקת למסך? על מה ולמה? האם העובדה שישראלית זכתה במדליה בענף אזוטרי (ועוד אחרי שהודחה ברבע הגמר. איזה מין תחרות זו?) מלמדת משהו טוב על כולנו? או אפילו מעידה על הצטיינות ישראלית כללית בספורט? כמובן שלא. זה הישג אישי של ג'רבי ושל המערכת הקטנה העוטפת אותה. אבל למי אכפת, זכינו במדליה.
אגב, אם לא זכינו במדליה, כאילו לא קרה דבר. כשחנה מיננקו מסיימת במקום החמישי בעולם בקפיצה משולשת, ענף סופר יוקרתי, אף אחד לא ממש מתרגש. וזאת עוד דוגמה קלה. כמה מכם יודעים על התוצאה המצוינת של הטריאתלט רון דרמון באולימפיאדה? הוא הרי הגיע רק למקום ה–26. אם לספורט הייתה פה חשיבות אמיתית, היינו בוחנים ערכים כמו תוצאה, מידת התקדמות, רמת המתחרים וכו'.
ולכן אף פעם לא נצליח באולימפיאדות. כי אין פה תרבות ספורט במובנה האמיתי. ואתם יודעים מה? זה לא כל כך נורא. הצטיינות והשקעה בספורט הן לא בהכרח ערובה לטיב המדינה. לא מעט משטרים טוטליטריים לאורך ההיסטוריה טיפחו את הספורט והפכו אותו לאמצעי שלטוני שנועד לנפנף בהישגיהם, ומצד שני להשכיח את עוולותיהם. אני ממש יכול לחיות לנצח עם סטטיסטיקה של מדליית ארד אחת בכל אולימפיאדה.
אבל מה עצוב? שהענפים שאנחנו כן מצטיינים בהם, וגורפים בהם הישגים, כמעט לא נספרים. משלחת ישראל חזרה עכשיו, למשל, מאולימפיאדת המחשב ברוסיה עטורה מדליות. אבל למי אכפת. אולי זה הרצון היהודי הנצחי הזה, של לצאת ממשבצת החיוור והחלוש ולהפגין גם שרירים; ואולי זה עוד פרק במאבק האינסופי שלנו בעולם, שהוא כידוע תמיד נגדנו. ובאולימפיאדה זה אפילו רשמי.
על הסכין
1. כן מדליה, לא מדליה, דבר אחד ברור: הכוכבת הישראלית הכי גדולה שצמחה באולימפיאדת ריו היא מאמנת ההתעמלות אירה ויגדורצ'יק. אישיות יוצאת דופן - חדה, כריזמטית ולא דופקת חשבון. היא כבר הייתה השראה לדמות בסדרה "אנחנו במפה", ועכשיו - אם לא תועסק שוב כמאמנת - יש לה פוטנציאל לשמש ככוכבת ריאליטי.
2. "נובמבר 1963" (הוט) היא מהסדרות האלה שבהן אתה נדרש לשים רגע בצד את ההיגיון, ואז נהנה כמעט מכל רגע. ג'יימס פרנקו מככב בעיבוד הטלוויזיוני הזה לספרו של סטיבן קינג כמורה החוזר בזמן כדי לנסות למנוע את רצח קנדי. בדרך הוא צריך להתגבר על העבר שמסרב להשתנות ופשוט נלחם בו בכל הכוח. התוצאה אינטליגנטית ומבדרת מאוד.
3. אחד הדברים היפים בסדרה הזו הוא ההשוואה הבלתי פוסקת בין אז והיום. בניגוד לנטייה הישראלית הכרונית של התרפקות על עבר קסום ומדומיין, פה המצב שונה. נכון, העוגות היו טעימות יותר בשנות ה–60, אבל הייתה גם גזענות בוטה כלפי שחורים. ושוביניזם מוחלט, שהותיר את הנשים חסרות אונים. ושחיתות מערכתית, שהיה הרבה יותר קשה לחשוף.