באמצע השבוע נכנסו כוחות ביטחון חמושים לכמה שכונות ערביות במזרח ירושלים - ראס שחאדה וראס חמיס - ול"מחנה הפליטים" שועפאט. כולן בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, מכיוון שהחוק שהרחיב את גבולות ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים חל גם עליהן. ולמרות זאת, האירוע של כניסת כוחות ביטחון לשכונות הללו אינו שכיח. אלו שטחים שהחוק הישראלי שולט בהם רק על הנייר. כנופיות הפשע הן השליט האמיתי.
כשהקים אריאל שרון את גדר ההפרדה סביב יהודה ושומרון, הוקמה גדר גם סביב ירושלים. אלא שהגדר הזו לא עקבה בדיוק אחר הגבולות המוניציפליים של העיר. בחסות מהלך שהיה למראית עין "ביטחוני", נעשו אז צעדים מדיניים ודמוגרפיים בכוונה להוציא מתחומי העיר כמה אזורים צפופי אוכלוסייה ערבית בעיקר בצפון העיר - באזור קלנדיה וכפר עקב. גם חלקים גדולים מהשכונה המכונה היסטורית "מחנה הפליטים שועפאט", הוצאו אז מחוץ לגדר.
בשכונות הללו התנהל בלילה שבין יום שני לשלישי השבוע מרדף אחר ארבעה מבוקשים ערבים חמושים, שנמלטו לירושלים משכם, לאחר שהיו מעורבים ברצח שני שוטרים ערבים בשכם.
את העיקר שכחתי: כוחות הביטחון לא היו מקרב אנשי הימ"מ או היס"מ. לא אנשי דובדבן ולא סיירת מטכ"ל. הם היו אנשי יחידה 101. לא. לא ה־101 שלנו, יחידת הפשיטה המיתולוגית שהוקמה בשנות ה־50 בידי אריאל שרון. גם לא אנשי גדוד 101 של חטיבת הצנחנים. היו אלה אנשי יחידה 101 של הרשות הפלסטינית. הם נכנסו נוהגים בעשר מכוניות צבאיות השייכות לרשות הפלסטינית. הידיעה על האירוע, ששודרה בערוץ 2, ציינה במפורש כי המרדף לא אושר ולא היה מתואם עם ישראל.
יכול אדם לתהות מה גרוע יותר: אם, למרות מה שדווח, הפשיטה לתוך ירושלים בכל זאת תואמה ואושרה על ידי בעל סמכות ישראלי שדעתו השתבשה עליו, או שכוחות ביטחון ערביים פעלו בנשק שלוף ובלא אישור בתחומי מדינת ישראל הריבונית, ויצאו בשלום.
אם היה מי שאישר לכוחות צבאיים זרים לפעול בשטח המדינה, היה זה מי שאינו מבין את משמעותן של ריבונות והפרתה. אפשר שיצא מתוך אותה תפיסת עולם מעוותת, שלידתה בימי רבין, שקיוותה כי ערפאת יצליח להילחם במחבלים של חמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם", תפיסה שאמרה: למה לסכן חיילים שלנו כדי להילחם בטרור? על פי אותו היגיון עקום, צריך לאפשר לשוטרי הרשות וחייליה לרדוף אחרי מחבלים ערבים גם בתל אביב.
ואם היה מי שלא זיהה כניסת שיירת מחבלים חמושים לתוך שטחי ירושלים ולא בלם אותם מיד בכניסתם, הרי הוא באמת אחראי למחדל ביטחוני חמור.
חלק מהשכונות שבהן פעלו המחבלים הערבים (אלו שבמדים ואלו שבלא מדים כאחת, כי הרי פת"ח, המרכיב העיקרי של הרשות, הוא ארגון טרור מוכרז בישראל) היו כאלו שהוצאו אל מחוץ לתחומי גדר ההפרדה. שכונות אלו הן שטח הפקר אמיתי. עיריית ירושלים (שבשכונות הללו מתגוררים 50 אלף מתושביה) אינה מסוגלת לספק בהן שירותים בסיסיים. המשטרה מדירה את רגליה וגלגליה מהן. אין חוק, אין סדר, אין דין ואין דיין. תושביהן, נושאי תעודות זהות ישראליות כחולות, מתחננים בפני המדינה שתקיים את חובותיה כלפיהם. אבל שכונות אחרות שבהן פעלו מחבלי הרשות נמצאות בתוך ירושלים ממש ולא נותקו מהעיר באמצעות חומה. בשכונות אלו אין אפילו תירוץ לרשויות שאינן עושות בהן את מלאכתן.
והמזעזע מכל הוא שהאירוע לא גרם כל זעזוע. עד לרגע כתיבת שורות אלו לא שמעתי מישהו מחברי "הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל" תובע חקירה ומסקנות, עריפת ראשים - או למצער השעיה לאלתר - של אלה שאישרו או שאפשרו, במעשה או במחדל, פגיעה קשה כזו בריבונות.
ריבונות היא עניין משפטי. היא הסמכות העליונה על אזור גיאוגרפי מתוחם. היא היא המבדילה בין מדינה לבין כנופיה. גם קרטל סמים יכול לאכוף את שלטונו בכוח הזרוע על אזור מסוים, אך אין הוא הריבון בשטח, והמדינה שתילחם בו בכוח הזרוע נוהגת כחוק. היא מיישמת את ריבונותה.
אך מעבר להגדרה המשפטית, יותר ויותר ברור אצלנו כי ריבונות היא מצב תודעתי. מי שאינו חש ריבון, לא יהפוך לכזה רק בתוקף חוקי המדינה ששרטטה קווים על מפה והגדירה ריבונות בחוק. מי שאינו חש עצמו כבעל בית בנחלתו, לא יועילו לו הרישומים בספר הטאבו.
רבים מאיתנו תובעים לאחרונה את החלת ריבונותה של ישראל על שטחי יהודה ושומרון. אלו ששוחררו במלחמת ששת הימים ומאז מחזיקה בהם המדינה במעמד משפטי מפוקפק של "שטחים בתפיסה לוחמתית", כלשונם המכובסת של המשפטנים, "שטחים במחלוקת", בלשון הדיפלומטית החלקלקה, או "שטחים כבושים", בפי הערבים ותומכיהם מן השמאל הישראלי, וגם בפי חלקים גדולים מהקהילה הבינלאומית, שאימצה את ההגדרה הערבית נוכח הוואקום שהותירה מדינת ישראל. אני ודאי נמנה עם תובעי החלת הריבונות. עבורי אלו הם שטחי המולדת שלי. שלי ולא שלהם.
החלת החוק והמשפט של מדינת ישראל עליהם חיונית ודחופה וצריכה להיעשות בדיוק בדרך שבה הלכנו במזרח ירושלים וברמת הגולן, ממש כפי שעשינו לגבי באר שבע, נהריה או מערב ירושלים במלחמת העצמאות. המתנגדים לכך מנמקים את התנגדותם בסיבות מדיניות או דמוגרפיות. פחות ופחות נשמעות בסוגיה זו טענות מוסריות או היסטוריות. אבל באותה נשימה, במקביל לאותה החלטת ממשלה הנדרשת לכך (ואפילו לא חקיקה ראשית), אל לנו לשכוח להפנים תודעתית שאנו כבר ריבונים באותם שטחים שבהם כבר עשינו את הצעד המשפטי. חוקקנו, אך לא חינכנו. הזנחנו את התודעה, את הממד הנפשי, ולכן גם את יישום הריבונות בפועל בכל ירושלים.
מי שלא עושה כך ב"מחנה הפליטים" שועפאט מכין את הקרקע לוויתור למעשה גם על הריבונות בשאר השכונות הערביות בירושלים. ובשלב הבא, גם לוויתור להלכה, לחלוקת ירושלים. מי שמטיף ל"היפרדות מהכפרים הערביים שסיפחנו לעיר ב־1967" מתעלם במכוון מהשאלה מי ישלוט בשכונות הללו לאחר הנסיגה. חמאס הוא האפשרות הסבירה, אף כי לא הגרועה בין האפשרויות. במערב ובשמאל הישראלי קוראים לתוכנית הזאת "מתווה קלינטון", אנחנו קוראים לזה התאבדות לאומית.