באנגלית יש מושג של "אולד בויס נטוורק" - אחווה או קשר של חברים מבתי ספר יוקרתיים, מאוניברסיטאות עילית, מיחידות בצבא, ואחר כך מהפוליטיקה או מהכלכלה. בישראל החוויה המכוננת היא השירות בצה"ל ולכן אפשר לתרגם את המושג הזה לרעות צבאית, או בלשון יותר פשוטה - "אכלנו מאותו המסטינג".
זה היה מהות הקשר לפואד, כפי שהכל קראו לו, של לוחמי יחידת שקד – חפ"שים כמוני, קצינים ומפקדי היחידה – לדורותיהם.
לטוב ולרע, זה משהו שהיה בשרשרת ה־DNA שלנו. נאמנות כמעט עיוורת, של רבים מאיתנו, שהחלה להיסדק רק בשנתיים האחרונות, כשנחשפו ממדי האשמות בשחיתות, שבהן היה מעורב. שמענו על כך גם קודם לכן, שהרי שמועות על מעשים כאלה הופרחו במשך שנים רבות, ובכל זאת הדחקנו ושתקנו, ואיכשהו זה נמחל לו. השנתיים האחרונות שבהן נחשפו הדברים, עד כדי הגשת כתב אישום נגדו, הכתימו את עברו ואת תרומתו לביטחון המדינה.
הוא נולד בעיראק, גדל בקיבוץ, התגייס לצה"ל והגיע לדרגת תת אלוף. אך תמיד, ולא רק בקרב אלפי בוגרי שקד ב־40 שנות קיומה כיחידת סיור של פיקוד דרום, שמו התקבע כמי שהיה מפקד 424. זה היה מספרה של היחידה.
כשהתגייסתי במאי 1969 כטירון מושתן, היה לי קשה כנער בן 18 להבין את המופלא ממני. המפקד הקודם, שלא זכיתי להכירו היה בדואי והיה לו שם של יהודי - עמוס ירקוני. למפקד הנוכחי, שהיה יהודי, היה שם ערבי. אני זוכר אותו, עגלגל בנעלי צנחנים אדומות וכומתה שחורה, הקלאץ' שלו בהצלב, רץ איתנו בג'בלאות באימון מחלקה או פלוגה.
לא היה פואד אחד. היו הרבה פואדים. גם כאיש צבא וגם כפוליטיקאי וגם כבן אדם. היה פואד מפקד הצבא הקשוח והמחמיר, שתחת פיקודו עברנו סבל וטרטורים קשים, עד שקשה היום להאמין שפעם צה"ל התנהל כך. היה פואד שנשלח בשליחויות סודיות להקים את צבא סינגפור ואת הקשר הצבאי לפלנגות הנוצריות בלבנון. והיה גם פואד שבהיותו מושל צבא בגדה, פעלה בשטח המחתרת היהודית והיו רינונים שהוא נטה חסד לכמה מחבריה.
כפוליטיקאי הוא זגזג לא אחת. החל את הקריירה שלו בפלירטוט עם רשימת תמ"י המזרחית של אהרון אבו חצירה, חבר לעזר ויצמן ויחד עמו נחת במפלגת העבודה, שבה הגיע לדרגת יו"ר ושר ביטחון מטעמה.
פואד לא היה "סמולן", אך האמין בצורך לכונן שלום עם הפלסטינים ובהסדרים עם המדינות הערביות המתונות. כשר ביטחון וגם כשר האנרגיה – במשרד זה יצר את הקשרים עם אנשי העסקים שבגינם הסתבך בעבירות הפליליות - הוא חתר בעקשנות להקמת יחסים מיוחדים עם טורקיה ועם מצרים, שבה הקים קשרי עבודה טובים וגם ידידות עם הנשיא חוסני מובארק.
הוא היה נהנתן שאהב את החיים וטרף אותם. איש רעים להתרועע, עם הצ'פחות על הכתף והבדיחות המשעשעות שסופרו במבטא שלא ניתן היה לטעות בו. כשאושפז ושקע בתרדמת שממנה התאושש, סיפר על חוויות השיבה מהעולם הבא. עד יומו האחרון הוא טען לחפותו ואנחנו, החברים שביקרנו אותנו מעת לעת בביתו ביפו, הנהנהו בראשנו במבוכה. האמון ב"מפקד" נסדק, אך לא הרעות.