דרך שלום

בצילום שהדליק אצלי נורה אדומה בעניין יאיר לפיד בשבתו כעיתונאי וגרם לי להרהר לאן בעצם מועדות פניו, נראה לפיד מניח זרוע שרירית על צווארו של שלמה נחמה (אז מבנק הפועלים, למיטב זיכרוני) שבין אצבעותיה סיגר קובני עבה שעישן. לפני 20 שנה הייתי רואה את חנוך יושב מתחת לסככה שצ'רלי ביטון בנה למסעדה של ויקטור תייר, מה שעושה אותו חובב אוכל טוב ובעל נטיות קולינריות מוצלחות, וכמובן אצל רפי אדר ב"פרונטו", שלא התנזר מלציין מול כל מיקרופון ומצלמה שחנוך מרבה לסעוד אצלו. יכול להיות שנפגשנו גם ברבנות באמצע מלחמת המפרץ, כאשר מרגרט החליטה שוויקטור צריך להתחתן איתה.

כאשר מתכתבים במיילים על דברים חשובים זה נגמר בבכי, כפי שלמדה הילרי קלינטון. אלמלא פרשת המיילים, הייתה יכולה לבחור כבר וילונות לבית הלבן. לא, השבתי לעורך. אני לא רומז שחנוך מתכנן לרוץ לכנסת בגיל 70, אבל הצילום עם כהן השאיר אותי, אפעס, מהורהר. קראתי שכהן היה בצרות ויכול להיות שחנוך הוא חבר טוב שנותן כתף כמו שללפיד יש את רוני סומק. לא, אינני רומז שחנוך שותף של כהן או תומך בו בכסף. אבל מה הסיכויים שלעת זקנה הוא מבקש להשקיע בהרפתקה קולינרית עם טבח שאת האוכל שלו הוא אוהב? הוא לא יהיה הראשון. אם המנוח איינשטיין הוא דוגמה, זה לא סיפור קל להשגיח על זרימת התמלוגים ועל הכסף שמגיע לך מאלבומים, הופעות והשמעות חוזרות ברדיו.

בסוף נשברתי: אין גרוע יותר מזונת־מקלדת. היה עלי לקבל את הרמז משמיים כמסירתו. בבוקר אחד השבוע תקעו לי שני הלפטופים סכין בגב: כל התקעים ב–Lenovo הפסיקו לעבוד, כך שלא הייתה לי אפשרות לחבר את המקלדת המניחה לי לכתוב בעברית. ועל המסך של ה–VAIO ואני מצטט, היה כתוב "fatal error from files 10457 to 16781". כלומר "טעות קטלנית".

לפני 20 שנה, במדורו "שישי" ב"מעריב" כתב אדם ברוך: "שלום, אריק איינשטיין. עם הופעת הדיסק החדש שלך, שאלתי את עצמי מה אתה עושה בחיי במשך כ־30 שנה. אתה עושה חמלה ומקום".

אני יודע שהארץ מלאה אנשים היודעים לפרש את כתבי ברוך, אינני אחד מהם. בעיקר משום שאיני רוחני, קל וחומר אבסטרקטי וללא יד ורגל במקורות. בפרפרזה על ברוך, אני מייחס את קריאת הכיוון שלו לחנוך. אני יודע מהי חמלה. אותה תחושה חמקמקה הנדירה במקומותינו (ובכל מקום), ושלה אנו מייחלים שתעטוף אותנו כטלית אל–חלד ותגונן עלינו מכל הרע שירד לעולם ותעניק לנו תחושת ביטחון ואהבה. בעיני רוחי מסתופף חנוך ברווחה ונחת תחת המונח ששיגר ברוך לעבר איינשטיין.

בעבר היה כל ניסיון שלי לכתוב על איינשטיין כתירוץ לכתוב על חנוך, שריתק אותי יותר כיוצר משום שמעידות הפשטנות שלו לא היו ממאירות. מקומו בהיכל החמלה שמור לו גם אם משיח לא בא. על המילה "מקום" אני מתרסק. אם הכוונה למקום מלשון "בין אדם למקום", ספק. ברוך לא נהג להלל אנשים מעבר לגודלם הטבעי, למרות חיבתו לאיקונות המודפסות של אנדי וורהול. מתישהו בתחילת "מוניטין" ביקש מכמה מאיירים שיציירו מיתוסים ישראליים כפי שייראו בחלוף עשרות שנים. איינשטיין היה ביניהם ונראה נורא, חנוך לא. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שברוך התכוון למקום שאיינשטיין עשה לעצמו בתוכנו, לנדל"ן התרבותי שהיה רשום על שמו.

במלאת לחנוך 70 לא יכול להיות ספק באשר לנדל"ן שרשום על שמו. כדרכו של נדל"ן, יש אלבומים ושירים ששווים יותר ויש ששווים פחות. אבל אין ספק שחנוך הוא גינדי.

את המילים של "יושב בסן פרנסיסקו על המים" כתב איינשטיין והלחין שלום חנוך. את המנגינה אני אוהב. היא מלודית ויש בה מעברים יפים. את המילים אני שונא. הן מהזן הלאומני המחבר בין ימין ושמאל והן הפורטות על הנימים הפרימיטיביים ביותר. השיר מופיע באלבום הכחול "אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעה משותפת", שהקליטו השניים יחדיו בהופעה חיה בשנת 79' אחרי הפוגה של תשע שנים. משהו בנוסח סיימון וגרפונקל מתאחדים בסנטרל פארק אחרי שטיפסו אחד לשני על העצבים. מכיוון שעסקינן בחנוך, לא עולה בדעתי שהיה מלחין שיר שמילותיו היו תקועות בישבנו. חנוך הלחין שיר שעם מילותיו הסכים וחי בשלום וגם השתתף בהגשתו.

אולי תבינו את קובלנתי ואולי לא. באותן שנים למדתי בסן פרנסיסקו, לא כמהגר חלילה אלא כסטודנט זר. גומרים חוזרים. כך היה. הורי שפיתחו תיאוריות מרחיקות לכת על טיב הקשר שלי לעיר שהייתה פעם הנעימה ומסבירת הפנים בעולם, שלחו לי את האלבום הכחול. אמי, שלה הייתה נטייה לומר את אשר בלבה, הפנתה אותי למילות השיר (שהיו מצורפות לדעתי). הוא יושב בסן פרנסיסקו "אז איך זה שאני מרגיש רחוק".

מאור אינטלקטואלי הוא לא היה. את התחושה המקבילה המפעמת בו הוא משליך על ההיא: "חבל שאת לא פה אתי בשביל לראות / היית אומרת שמפה את לא חוזרת". לא כולם אוהבים את המולדת כמוהו. ובעיקר בית הסיום: "פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה / לשבת בכסית עם משה ועם חצקל. תן לי חתיכת תבור תן לי חתיכת כנרת / אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת".

לא מקומי לדרוך על זיכרון הבוהמיינים זצ"ל משה וחצקל, אבל כיצד בולעים היום שלוש מילים כ"ארץ ישראל קטנה". ארץ לפני ישראל היא מקור כל הצרות, וכעשור אחרי 1967 היא לא הייתה קטנה. חרות יצירתית? ודאי. אבל מי יכול לבלוע את כדור השומן הזה ב–2016? בתודעה הקולקטיבית ניצב חנוך הרבה שמאלה מאיינשטיין. לא הפריע לו? ואם ביקר איינשטיין - אחרי המים בסן פרנסיסקו - בפארק יוסמיטי למשל או ביערות רדווד, מה השטיק הזה עם הגעגוע הקרתני והדמגוגי לחתיכת תבור וכנרת, כאשר בעוד שבוע יעלה על מטוס אל־על בדרכו הביתה. כיצד משווים בנשימה אחת חצ'קון עפר ושלולית עם כמה מיצירותיו היותר נשגבות של הטבע. לא ראיתי את הצלם הגדול אנסל אדמס מתעד את התבור.

בוב דילן היה בן 75 השנה. אני מזכיר את זה משום שאם הפסקתי להאזין לדילן בן ה–75 באדיקות לפני כעשר שנים, איזה סיכוי יש שאני מאזין עדיין לחנוך בן ה–70 שמזירת היצירה שלו אני רחוק יותר מעשור? עם כ–40 אלבומי מקור ועוד עשרות אלבומי בוטלג מטעמו והופעות חיות וכמה מהשירים האלמותיים ביותר בתולדות הרוק, דילן אינו צריך - ובמידה רבה יותר אינו יכול - להוכיח את גאונותו שוב ושוב. מצד שני, הוא מתעקש להמשיך לקרקר בקול הנשמע כמכונת מלט אחרי שהוסיפו לה חצץ, אלבומי כיסוי של סינטרה וקלסיקה אמריקאית ומחטט בכספות אחרי עודפי ייצור מ"Self Portrait" ו"The Basement Tapes" בגרסאות מגלומניות.

אני, שפעם הייתי קשור בשמו בעיתונות הישראלית כקלישאה חבוטה, איני יכול לפסוע כחירש אחריו אל שקיעת הקריירה שלו. בגלל טריגליצרידים וסיבות אחרות לא דחוף לי כפי שהיה פעם, לשחוט פרות קדושות. אני אוהב אותן כמות שהן, ניצבות על רגליים חלשות מבריחת סידן, נשענות על גדר המכלאה ומלחכות עשב ירוק באחו בחניכיים אדומות. כמו דילן אבל בהתאמה מידתית, נתן לנו חנוך לבד ועם איינשטיין, כמה מנכסי צאן הברזל היותר אלמותיים של הרוק הישראלי.

בטקסט שכתבתי עליו לפני כ־20 שנה קראתי לו "בן–גוריון של הרוק הישראלי". בזמן שעבר מאז לא נתקפתי בצורך להתחרט על ההגדרה או להתגנב לרפת באישון לילה חמוש בסכין ציידים. אחת התופעות המגונות של התרבות הישראלית בכל תחום היא סירובה האלים להכיר בקרדיט מצטבר של יוצר. בעוד במקומות אחרים בעולם נחשב מוות מהלך קריירה מבריק - פרינס, מייקל ג'קסון ואחרים שמכרו מיליוני אלבומים אחרי מותם - בישראל לא עוזבים האבלים את בית הקברות עד שהם מוודאים שהמנוח קבור עמוק ומהודק היטב.

השאלה אם מחק דנקנר את פועלו של בן–אמוץ מעולם לא הייתה רלוונטית. בן–אמוץ מחק את בן–אמוץ בפועלו הוולגרי ובהתנהגותו כאשמאי זקן. יורשי מורשתו של אדם ברוך מחויבים לרעיון שכדי לשמור את תודעתו בחיים, עליהם להוציא ספר או סרט בשנה כל עוד נשמה באפם. דילן ארוז לתפארת מינסוטה ב"Don’t look Back" של פניבייקר ובסרטו הביוגרפי של סקורסזה. שלום חנוך נקלע שלא בטובתו לאסון הקולנועי הסהרורי, המיזוגיני והסקסיסטי "שבלול", אבל יחסית הוא יוצא ממנו טוב יותר מאחרים שיצאו ממנו מבוזים. הוא נראה שם כמי שבאמת אינו מבין מה הולך. הוא שמר על בוקיות תמימה וקרועת עיניים כמו מאיר אריאל, שגם אותו עמלים להנציח, כמי שפסע מהקיבוץ לעיר על פני "בלדה לעוזב קיבוץ" ולא ישוב. חנוך בא לשיר, ותרומתו לסרט ולאלבום עושה אותו יותר מהמיתוס המזוקן שזמן רב שמר רגל אחת בעולמם הצר של הרב זוהר ואלטמן הקטן.

רק כאשר אנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שיוצרים כחנוך היו מבוגרים מאיתנו בשמונה או בעשר שנים בלבד, שזה בערך כמה מחזורים מעלינו בתיכון, אבל החותם שהשאירו בנו לא יימחה. גם אם המבנה והתחביר המוזיקליים של "למה לי לקחת ללב" נשמעים כמו סרטי הקלטה שמישהו סילק מהאולפן שבו הקליטו הביטלס את "סרג'נט פפר".

זה שלנו, זה אנחנו, זה התנגן בטרנזיסטור בלילה בעמדה ועיצב לנו אישיות קולקטיבית יחד עם "אני ואתה", "אבשלום" "קח לך אישה" ואחרים. הרעיון שחובה עלינו להביט בחנוך בזעם על השנים שהשחית בלך ושוב, והפערים הגדולים בין יצירה טובה אחת לאחרת, אינם מחייבים אותי בגלל התפקיד החשוב והחד־פעמי שהיה לו בחיי השנתון שלנו. והעובדה היא שיצירתו המוזיקלית, הייתה אחד ההדהודים היחידים לרוק'נרול שניגנו באמריקה ובאנגליה ושהיה כה משמעותי להגדרתנו.

איינשטיין לא היה רוקר. הוא היה Crooner, זמר עם מנעד מניל דיאמונד לסינטרה ומדון מקלין לטוני בנט. חנוך הוא רוקר, ולכן היה קשה לו כל כך לטפח את הקריירה שלו בטור עולה, בשעה שקריירות רוק אמיתיות בנויות מהסוף להתחלה. לעתים הן נקטעות מוקדם מדי, המזרק, הבקבוק והנזק שנעשה, אבל הסטונס והביטלס המוקדמים טובים מהמאוחרים. נחמד שהסטונס עדיין שרים, אבל על פניו של ג'אגר אפשר להנחית חלליות, וריצ'רדס נראה כראש מצומק שהשתמר באלכוהול. איכשהו נשמר חנוך מכל אלה, בעיקר משום שכדי למות בישראל ממנת יתר כלשהי אתה צריך להיות דפוק באמת לנוכח מסלולי מיתה כה רבים הפתוחים בפניך.

אינני מחכה לשובו של משיח, ואף על פי שלא שמעתי אותו עם שרית חדד, אני מעריך את האומץ שלו לפתוח את עצמו לחרונם של מעריצים בעלי תחושת קניין רוחנית בשל הקילומטרז' הגדול שצעדו איתו.

הפעם האחרונה שבה נדרשתי לדוש בשלום חנוך הייתה לפני 25 שנים, בגרסה מוקדמת של מוסף זה. לצד הזכות, בניגוד לחברים קרובים, אנחנו עדיין חיים. מצב זמני ללא ספק. מעולם לא ידעתי את ההבדל, אבל במקרו או במיקרו, תפיסתי את חנוך לא השתנתה, גם על רגליו שלו מול פני האומה וגם בזיקה אלי. תמיד היה קשה להיות שליח תקשורת וגם לחבב את שלום חנוך. בעיקר משום שמעסיקיך, הקוראים, באופן האקראי, הסתמי והאופנתי שבו נודדת אהדתם מהוותיק והמוכח לצעיר המבטיח, מצפים ממך להקיז דם מאנדרטאות שיציקת הברונזה שלהם כבר יבשה.

לא רק שאי אפשר להקיז דם מברונזה, השליחות הקטלנית הזאת תמיד הייתה מגונה בעיני, אלא אם כן נבעה מתוך אמירה פנימית מנוסחת שלא הייתה לצורך עידוד האספסוף מהטריבונות. בגילי הגעתי למקום של חיה ותן לחיות. גם אם בגלגולו הנוכחי חנוך אינו חלק מרשימת ההאזנה שלי והאמת היא שאינני מחובר כלל לאמירתו המוזיקלית העכשווית, נטש אותי הצורך לשסף סביבי באבחות חרב עזות, רק משום שאחוז מסוים באוכלוסייה חש נבגד בשל העובדה שחנוך אינו מגיש להם גרסאות מעודכנות של "מחכים למשיח" ו"חתונה לבנה".

עבור מי ש"לול" ו"שבלול" היו "וודסטוק" ו"איזי ריידר שלהם" - והרשו לי להזכיר לכם שממרחק הזמן נראה "איזי ריידר" כמו תרגיל ניהיליסטי מסטול של סטודנט בינוני מהפקולטה לקולנוע ב–UCLA, נתפס חנוך כחייל האחרון על הבריקדות הקורסות מהתנפלות תולעי עץ. האמת היא שהוא ממש לא שם ולפעמים נדמה שהיה מהראשונים שהבינו שמה שטוב בגיל 20 רע בגיל 70. אבל זה לא מחסן אותנו מהצורך לעקוד אותו לשירים שעשו לנו טוב, אי שם בשנות האימפריה, ושחלק מאיתנו היו על סף האורגזמה הראשונה שלהם בדיוק כשהיה צריך לקום ולהפוך את "שבלול", תזכורת הכרחית למי שמתגעגעים לוויניל. ואני אינני מתגעגע לצינגלה העוברת מיד ליד, להשתרעות הזרוקה על פופים מעור, לג'ינס המתרחבים ולחובה הקיומית לרוקן את המאפרה של המכונית כדי שההורים לא יתקעו לנו זנב פגז מעושן מתחת לאף וישאלו בתוכחה ידענית מה זה?

אני מקווה שלחנוך יש בספרייה את "Under A Tropical Moonlight", האלבום המופרך שלו באנגלית מ–71' שבאמצעותו חישב לפרוץ לשוק העולמי כקט סטיבנס כנעני בליווי כלב קוואי ורוג'ר פופ מלהקתו של אלטון ג'ון. לחנוך לא היה רבע סיכוי. עולם המוזיקה היה רווי בטרובדורים מיוסרים כמו גורדון לייטפוט, דונובן, ג'יימס טיילור, פול סיימון ואחרים.

אפרופו סיימון: ויכוח משפחתי פרץ בסוגיית הרלוונטיות ונסיבות הזמנתו של סיימון לשיר את "גשר על מים סוערים" בערב הפתיחה של הוועידה הדמוקרטית בפילדלפיה. היו שחשבו שהדמוקרטים הסגירו את גילם המנטלי והתרבותי בבחירה בסיימון במקום במישהו צעיר יותר. אני חשבתי שההזמנה הייתה מבריקה וחדה כיהלום, אף שבגילו נאלץ סיימון לאלתר פתרונות כדי לעקוף את הגבהים שמהם נבצר ממנו להגיע. ואת מי הייתם מזמינים אם לא את שלום חנוך למסיבת הכתרתה של שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה אחרי הדחתו של ב. הרצוג בפוטש אלים.

עיון בקרדיטים של מחברי השירים ב"שבלול" מסגיר שחנוך כתב את רוב השירים וגם היה מעורב בכולם. מבחינת ההפקה המוזיקלית, "שבלול" לא נשמר היטב. המאסטרים ששימשו להעברתו לדיסק ב–88' היו באיכות גרועה כאשר ברקע נשמע הטרקטור של אשת האיכר. כל האיקוולייזרים הגרפיים בעולם לא הצליחו למתן את הצליל המתכתי של האלבום, אבל רק אידיוט יבוא חשבון עם האלבום שהגיש לנו גרסה עדכנית, מחרמנת וחפה מציוויים תרבותיים ציוניים לראשונה בחיינו.

אין זמר ישראלי שמחבר מילים למנגינה כשלום חנוך. זה היה נכון לפני 25 שנה כשם שזה נכון היום, אלא נדיר ומזדמן לעתים רחוקות בלבד. למזלו הוא יצא מצלו של איינשטיין לפני שהאחרון נפטר. לכן אינו צריך להתייסר על מהלך שגוי או אנוכי שאולי האיץ חלילה את בוא הקץ. זה איינשטיין שהיה לא צפוי, נרגן וקפריזי ובעיקר קטף כישרונות מזדמנים ומצץ אותם כמו מנגו, הקהל של חנוך התבגר איתו אבל הוא חייב לשמור קהל צעיר, אחרת לא יהיה רווחי. חנוך הוא ההוכחה הישראלית הקלאסית שמתווכחים עם הצלחה.

התקשורת לא עשתה אותו, לכן הוא אינו חייב לה. לכן אי אפשר להורות לו היכן ומתי עליו לפגוש את כתבתנו מאמי או מאפי או סילונית בר–צופן. בין התקשורת לבינו לא מתקיימים יחסי עובד־מעביד, ולכן מנסה התקשורת לסדוק את המיתוס שלו לעתים קרובות. ב"לאט לאט" הוא כתב: "מתוך שאת שומטת את בגדי / גופך נחשף בכל צבעי הקשת / ואת רואה אותי רואה / וכמה את יפה כשאת נרגשת". אני מסתפק בזה.