במאמרו "צ'יינה פוביה" מ-26.08, יהודה שרוני תוקף את "קואליציית האינטרסים" שקמה בעקבות הכוונה למכור את חברת הפניקס ליאנגו הסינית. שרוני מנסה להגחיך את הסכנות הטמונות במכירת גוף שמחזיק בכספי פנסיה ישראליים בשווי 160 מיליארד שקל לחברה סינית. אלא שאני חושבת שכשמדובר בביטחון הפנסיוני של אזרחי ישראל, אין מקום להקל ראש.
סין היא מעצמה כלכלית, והסחר עמה חשוב ביותר. עם זאת, אין דין קרן פנסיה של חוסך ישראלי כדין גביע קוטג'. אם תצא העסקה לפועל, בתמורה ל-1.95 מיליארד שקל תקבל חברת יאנגו שליטה ב-160 מיליארד שקל מכספי הפנסיות של הציבור הישראלי. מדובר בסכום השקול ל-45% מתקציב המדינה השנתי. לאור הנורמות העסקיות המפוקפקות הרווחות בסין, הממשל התאגידי הקלוקל והשחיתות החריפה, ועל רקע יכולת האכיפה המוגבלת של הרגולטור הישראלי על תאגיד סיני, יהיה זה חוסר אחריות משווע מצד המפקחת על הביטוח לאשר את העסקה.
גרעיני השליטה מאפשרים לקומץ אנשים לשלוט בגופי-ענק במשק באמצעות השקעה קטנה מאוד ביחס לסכומים המנוהלים על ידם. הרציונאל מאחורי הטיעון בעד גרעיני שליטה הוא שבעת מצוקה, כפי שמתאר שרוני, "יכניסו הבעלים את היד לכיס ויזרימו כסף". אלא שהמציאות, ובפרט זו שבישראל, מוכיחה אחרת. בכל פעם שחברה פיננסית נקלעה למשבר בשנים האחרונות, הציבור הוא ששילם את המחיר, וחסכונותיו נחתכו. הניסיונות בעולם דומים, ולכן לא בכדי בארצות הברית ובאנגליה מרבית החברות הציבוריות נעדרות כיום גרעיני שליטה.
כשמדובר על הענקת שליטה על חברת ביטוח - הסכנות כפולות ומכופלות. גרעיני שליטה על חברות ביטוח מנציחים מצב מעוות המקבע כשלים בענף הפיננסי - התמריץ לבעל השליטה בחברה פיננסית להשתמש בכספי החוסכים למען האינטרסים הפרטיים שלו אדיר הוא. כך, לעתים קרובות בעלי שליטה, המושקעים באופן מינימלי בחברת הביטוח, משתמשים בהון עתק של כספי חוסכים כדי לסדר לעצמם משכורות עתק, להעניק הלוואות למקורביהם במועדון ההון-שלטון ולפעול לטובתם האישית. הפתרון הוא ביזור הבעלות על הגופים הפיננסיים, פירוק גרעיני השליטה באמצעות הגבלת שיעור המניות שבהן רשאי גוף יחיד להחזיק - ומכירת המניות בבורסה. אלא שכמובן יצחק תשובה אינו מעוניין במכירת הפניקס בבורסה, שכן באופן הזה ייחתך הרווח שלו מהעסקה בכמעט חצי.
מכירת גרעין השליטה לסין טומנת בחובה סכנות נוספות. תאגידים סיניים ככלל מאופיינים ברמת מינוף גבוהה וחשופים בצורה נרחבת למשק הסיני. זאת ועוד, הממשל התאגידי והשקיפות במגזר הפרטי הסיני לוקים בחסר בלשון המעטה, בזמן שסין מדורגת במקום ה-100 במדד השחיתות העולמי (לצד מדינות כמו קולומביה, גבון ומקסיקו), והתרבות העסקית בה שונה מאוד מהמקובל ברוב מדינות המערב. נוסף על כל אלו, ברור לכל בר דעת שיכולת הפיקוח, האכיפה והשליטה של הרגולטור הישראלי בכל הנוגע לבעלי שליטה זרים פחותה באופן ממשי. לאור זאת, קביעותיו של שרוני כי "החשש לניצול לרעה של כספי ההשקעות מופרך", וכי הטענות (מגובות הנתונים) שלנו נובעות מ"צ׳יינה-פוביה", נראות די מופרכות בעצמן.