זו הייתה יכולה להיות הלוויה מרגשת. לגיבורה הייתה ביוגרפיה רבת עלילות שהפכה את סיפור חייו למרתק ולעסיסי. מחומרי בסיס מקוריים שכאלה היו כבר יודעים בארה"ב להפיק יצירה ספקטקולרית. שם היו מדברים על הגיבור במונחים של "הגשמת החלום האמריקאי". בישראל יכול היה בנימין בן אליעזר להיות מגשים החלום הישראלי, מייצגו הנאמן של כור ההיתוך, המהגר שעשה את זה ובגדול. אך בהלווייתו בבית הקברות של חולון, בחום המהביל של צהרי יום שלישי, כמעט לא היה זכר לכך. זו הייתה הלוויה שנחטפה, שחוותה השתלטות עוינת.
בכניסה לאולם ההספדים הציבו אנשי היחידה לאבטחת אישים של שירות הביטחון מחיצה מזכוכית משוריינת, כדי להגן על ראש הממשלה שהגיע לספוד לפואד. אין על כך תלונות. זו עבודתם ואלה הנהלים. ליד המחיצה הוצבו מחסומים. מאחוריהם התרכזו בחלל המקורה בני המשפחה והשאר שתויגו כ-VIP - שרים, ח"כים, עוזריהם ועסקנים למיניהם, שרבים מהם נטשו אותו בשנתיים האחרונות, ומן הסתם פואד לא היה שמח לראותם בהלווייתו. במרכז האולם ניצב ארונו עטוף בדגל ישראל ולצדו כן הנואמים, מיקרופון ותמונתו במדי צבא.
בצד השני של המחיצות, באוויר הפתוח, נפרשה רצועת בד, ומעל הוצב מאוורר שנועד להגן על הבאים מפני החום והלחות המעיקים. מתחת לצילייה המאולתרת הוצבו כיסאות פלסטיק, בצבע לבן, אזוקים זה לזה בצפיפות שהפיצה את זיעתם של היושבים. זה היה המקום שבו ישבו מרבית האנשים שהיה אכפת להם מפואד. אלה היו מאות מלוחמי סיירת שקד, קצינים וחיילים, שבן אליעזר פקד עליהם בשנות ה-60.
על הכיסאות החורקים ישבו כמה ממפקדי היחידה לדורותיה ובהם תא"ל אמציה (פצי) חן, תא"ל משה ספקטור, תא"ל אריק שיפמן וקצינים בכירים אחרים בוגרי הסיירת, כמו תא"ל שמואל צוקר. אלה היו האנשים שהיו צריכים להיות במתחם ה-VIP ולשאת את ההספדים, שהיו לבטח מרגשים את הקהל, משעשעים אותו, או שניהם כאחד.
באנגלית ישנו המושג "old boys network", אחווה או קשר של חברים מבתי ספר יוקרתיים, אוניברסיטאות עילית, יחידות בצבא ואחר כך בפוליטיקה או בכלכלה. בישראל החוויה המכוננת היא השירות בצה"ל, ולכן אפשר לתרגם את המושג הזה לרעות צבאית, אחוות לוחמים, או בלשון יותר פשוטה - "אכלנו מאותו המסטינג".
זו הייתה מהות הקשר לפואד, כפי שהכל קראו לו, של לוחמי יחידת שקד - חפ"שים כמוני, קצינים ומפקדי היחידה לדורותיהם. לטוב ולרע, זה בשרשרת הדנ"א שלנו: נאמנות כמעט עיוורת של רבים מאיתנו, שהחלה להיסדק רק בשנתיים האחרונות, כשנחשפו ממדי ההאשמות בשחיתות שבהן נקשר שמו. אך בכל זאת, רבים מאיתנו ביקרו אותו בביתו ביפו, עודדו את רוחו וסעדו אותו בחוליו.
פואד החל את שירותו הצבאי בחטיבת גולני ועשה בה עשר שנים. בשקד הוא שירת כסגן מפקד היחידה וכמפקדה במשך חמש שנים, מ-1965 ועד סוף 1969, ובכל זאת היה מזוהה עמה עד סוף ימיו. לפואד ישנן גם זכויות היוצרים על מוטו היחידה: "רק מי שיודעים להגן על חירותם זכאים לה". זו ססמה מקורית ולא חיקוי מתורגם כמו של סיירת מטכ"ל ("המעז מנצח" שנלקח מיחידת העילית הבריטית SAS).
שקד, או 424 כפי שהייתה מוכרת במספרה, הייתה סיירת של פיקוד הדרום שפעלה בעיקר במבצעים של הגנת הגבולות מול מצרים וירדן ובמשימות של ביטחון שוטף. היא התקיימה 25 שנים עד שפורקה ב-1979 ומוזגה בחטיבת גבעתי. המיתוס ויחסי הציבור שעשתה לעצמה מאז - בזכות פואד והעמותה - עולים על משקלה הסגולי. שקד אהבה את פואד והוא החזיר לה אהבה. הוא זכר את 137 הנופלים, ביקר את בני משפחותיהם ושוחח איתם. הייתה לו אוזן קשבת לגששים הבדואים, ובשנותיו האחרונות עשה כמיטב יכולתו לסייע בבניית פארק סיירת שקד שליד אופקים, שעדיין נמצא בשלבי הקמה.
****
בנוסף לשקד, החוויה המכוננת של חייו הייתה כשעלה לבדו לישראל ב-1950, בגיל 14. הוא עבר מסע תלאות ברגל מבצרה דרך אזורי הביצות, והשתרך מאחור עד שהבריח את הגבול לאיראן. בטהרן התדפק על דלת קרובת משפחה רחוקה שסירבה לקבלו. לאחר שהגיע לישראל נשלח לקיבוץ מרחביה והתחנך בו, מתוך תשוקה עזה להיות כמו בני המשק הצברים. כעבור שנתיים עלו גם הוריו לישראל. כשהגיע לצבא הוא היה ישראלי לכל דבר, שחונך על ברכי האתוס הביטחוני והשירות למולדת. אך מבטאו הכבד הסגירו. לחינוך שקיבל בעיראק היה בכל זאת יתרון: האנגלית שלו הייתה מצוינת.
כשהתגייסתי במאי 1969 היה לי קשה, כנער בן 18, להבין את המופלא ממני. המפקד הקודם, שלא זכיתי להכירו, היה בדואי בעל שם של יהודי - עמוס ירקוני. למפקד הנוכחי, לפואד היהודי, היה שם ערבי. אני זוכר אותו, עגלגל בנעלי צנחנים אדומות וכומתה שחורה, הקלץ' בהצלב, רץ איתנו בג'בלאות באימון מחלקה או פלוגה.
לא היה פואד אחד. היו הרבה פואדים. גם כאיש צבא וגם כפוליטיקאי וגם כבן אדם. הוא היה המפקד הקשוח שבפיקודו עברנו סבל וטרטורים קשים, שקשה היום להאמין שהיו נהוגים בצה"ל. היה פואד שנשלח בחשאי להקים את צבא סינגפור ואת הקשר הצבאי לפלנגות הנוצריות בלבנון. והיה גם פואד שבהיותו מושל צבא בגדה פעל בשטח המחתרת היהודית, והיו רינונים כי נטה לכמה מחבריה חסד.
כפוליטיקאי הוא זיגזג לא אחת. החל את הקריירה שלו כמנכ"ל רשימת תמ"י המזרחית של אהרון אבו חצירה, חבר לעזר ויצמן ויחד עמו נחת במפלגת העבודה, שבה הגיע לדרגת יו"ר ושר הביטחון. פואד לא היה "סמולן", אך האמין בצורך לכונן שלום עם הפלסטינים ובהסדרים עם המדינות הערביות המתונות. כשר הביטחון וגם כשר האנרגיה - במשרד זה הוא יצר את הקשרים שבגינם הסתבך - חתר בעקשנות להקמת יחסים מיוחדים עם טורקיה ומצרים, שבה הקים קשרי עבודה טובים וגם ידידות עם הנשיא חוסני מובארק.
הוא היה נהנתן שאהב את החיים וטרף אותם. פואד היה איש רעים להתרועע, עם הצ'פחות על הכתף והבדיחות המשעשעות. כשאושפז והתעורר מהתרדמת שבה שקע, סיפר על חוויות החזרה מהעולם הבא.
****
הנאומים של ראש הממשלה נתניהו, הנשיא לשעבר פרס ויו"ר הכנסת אדלשטיין היו חסרי השראה. הספדים של פוליטיקאים מיומנים שאומרים את כל הדברים הנכונים, את כל הקלישאות. רק בנאומו של יצחק הרצוג היה שמץ של לחלוחית. כמו גם כמובן בדבריו של יו"ר עמותת ותיקי סיירת שקד, שלומי גרונר, שדיבר על רוח המדבר המנשבת באוהלי הסיירים שבהם ישנו באדמת הלס של הנגב או בחולות סיני.
שני פילי ענק, רואים ובלתי נראים, נרמזים פה ושם ומשתתקים, הסתובבו בבית הקברות שבו נטמן פואד לצד הוריו סלח ופרחה. האחד היה בדמותו של יוסי ביילין שלא עמד לו יצרו להתאפק ובא חשבון עם פואד כשגופתו עדיין לא התקררה. אך הפוסל במומו פוסל. ביילין בתככיו ובתחמוניו התעלה על פואד. הוא זייף מכתבים שנשלחו לעיתון "דבר" כדי להשמיץ את יצחק רבין באחד המאבקים על ראשות המפלגה מול שמעון פרס - לא בכדי קרא לו רבין "הפודל" של פרס. ביילין גם השתתף בתרגיל המסריח ב-1990 שבו פורקה ממשלת האחדות.
הפיל השני היה כתב האישום שהגישה הפרקליטות נגדו בגין חשדות לקבלת שוחד במיליוני שקלים ושבעטיים נמנע ממנו להגיע ל"ארץ המובטחת", כס הנשיאות. עד יומו האחרון, כשהוא נטוש בידי מרבית חבריו בפוליטיקה ומוקף באנשי שקד, טען לחפותו. אנחנו, החברים, הנהנו במבוכה. האמון ב"מפקד" נסדק אך לא הרעות, שהסתיימה על הקבר הפתוח בשיר השמאלצי על סיירת שקד, שאותו חיברה המשוררת דליה רביקוביץ והלחין רפי בן משה.