1. עוד כמה שמאלנים
פתחו את הפנקסים, עדכנו את הרשימות השחורות, רעננו את עמודי הפייסבוק ושחררו מרבצם את "הצל" ושאר כלבי התקיפה. הגיע משלוח חדש של שמאלנים בוגדניים ומרעילי בארות: ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו ואלוף פיקוד המרכז לשעבר גדי שמני. שניהם העזו להגיד השבוע כמה דברים שלא היו עוברים אפילו סינון ראשוני במשרד התרבות. פרדו אמר שאין על ישראל איום קיומי חיצוני, שאי אפשר להשוות בין הסכם הגרעין עם איראן להסכם מינכן, ושאין פתרון זולת פתרון שתי המדינות. שמני, שהיה הריבון הישראלי ביהודה ושומרון בשבתו כאלוף פיקוד המרכז, דיבר על הכיבוש ונזקיו לחברה הישראלית. דבריו התכתבו עם אלה של פרדו, שטען שהאיום הממשי והחמור ביותר על ישראל הוא השסע הפנימי בתוכה.
יכול להיות שהם היו מתואמים? יש מצב שמדובר, שוב, במזימה אופיינית להפלת שלטון נתניהו? שמני, צנחן שעבר את כל המסלול הקרבי של הכומתות האדומות, כולל מפקד סיירת צנחנים ומח"ט הצנחנים, השקיע את רוב חייו הבוגרים בהגנה על ביטחון המדינה. עכשיו הוא בטח מתוקצב על ידי עמותות שמאל המקבלות כסף מהאיחוד האירופי שרוצה לזרוק את ישראל לים ולהקים במקומה ח'ליפות אסלאמית. פרדו, שהשתתף במבצע אנטבה, התעסק כל הקריירה עם מרגלים. לך תדע, אולי במהלך השירות במוסד "הכפילו" אותו והוא עכשיו סוכן של הערבים, או הצפון קוריאנים.
מי שעוקב אחרי השיח הימני ברשתות החברתיות בוודאי זיהה (גם) השבוע את הרטינות והתהיות מה הופך את כל בכירי זרועות הביטחון לכאלה שמאלנים. או, כפי שאחד ממאורות הכנסת שאל לאחרונה (ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה), מה הם אוכלים ושותים שם, בצבא, בשב"כ ובמוסד, שהופך אותם לאוהבי ערבים? לא אתפלא אם בקרוב יתחיל מסע טיהורים נוסח ארדואן גם בצמרת צה"ל.
יש עוד שאלה: איך יכול להיות שקשה למצוא גנרל אחד (אחד!) מבין ראשי הזרועות השונות שעובד עם נתניהו ומוכן אחר כך להגיד עליו מילה טובה. לא מהקדנציה הראשונה, לא מהשנייה, לא מהשלישית, לא מהרביעית ואם תהיה גם חמישית, כנ"ל. ראשי השב"כ והמוסד, ראשי אמ"ן ואג"ת, רמטכ"לים וסגניהם, מפקדי חיל האוויר ועוזריהם, בסופו של דבר הצטברו כמה עשרות בכירים כאלה שעבדו תחת נתניהו. הם בעלי כל הדעות הפוליטיות האפשריות, אשכנזים וספרדים, אנשי פריפריה ועירוניים, קיבוצניקים ומושבניקים, חובשי כיפה וחילונים. בארבע עיניים, בחדר סגור, בלי מכשירי סלולר בקרבת מקום, כמעט לכולם תהיה אותה דעה על נתניהו. רק מתי מעט העזו להביע אותה בפומבי (מאיר דגן, יובל דיסקין, אמנון ליפקין־שחק ועוד כמה גיבורים) ושרדו כדי לספר.
חלק מהם נשבעו ללכת לפוליטיקה כדי לנסות לתקן את נזקיו, לאחות את הקרעים שהותיר מאחוריו ולהחזיר את המדינה למסלול של שפיות (ליפקין־שחק, למשל). חלק מהם פשוט התפוגגו בשתיקה. אחד מאלה הוא תמיר פרדו, ראש המוסד, שהיה בפיקודו של נתניהו באופן ישיר עד לא מזמן. דעתו של פרדו על הבוס שלו לשעבר לא שונה מדעתו של ראש המוסד הקודם, מאיר דגן. פרדו טיפוס מופנם יותר מדגן, שכובש את דעתו לעצמו. היא מתפרצת רק במקרים מיוחדים, כמו האזכרה לחללי צה"ל הדרוזים השבוע ("בשביל הבנים"). המתח העצום ששרר במהלך כהונתו של פרדו בינו לבין נתניהו נותר עלום. פרדו שומר את מה שעבר תחת נתניהו לזיכרונותיו, ואולי גם לא להם. אולי זו הסיבה לכך שנתניהו דילג עליו השבוע, ולא הגיב על דבריו.
2. הבוגד מצפון תל אביב
גם בלי פרדו, לא חסרו לנתניהו מטרות גם השבוע. ידיו היו מלאות עבודה עם נפתלי בנט, ישראל כ"ץ ורון חולדאי. מספיק חזיתות לשבוע אחד. הוא התנפל על ראש עיריית תל אביב בחמת זעם, על כוונתו להפוך את בית הספר "שבח מופת" לבית ספר לילדי עובדים זרים ומסתנני עבודה.
ברור, הרי חולדאי הוא בוגד מדופלם, אוהב ערבים ושונא יהודים, אדם שמנסה להרעיל את מדינת ישראל מבפנים על ידי הצפתה במסתננים מאפריקה. את המזימה הזו צריך לסכל ולאור חשיבותה, הפעיל נתניהו גם את "הנשק הסודי" הלא-קונבנציונלי המיועד למקרים כאלה בדיוק, הלא היא מירי רגב. היא כינתה את חולדאי "ראש עיריית צפון תל אביב". כרגיל, רגב לא בדקה לפני שצייצה את הרפש הקבוע שלה. חולדאי זוכה בבחירות המוניציפליות לרוב גדול גם בשכונות דרום תל אביב.
ועוד משהו: לא חולדאי הביא לשם את מסתנני העבודה מאפריקה. הם הגיעו בגלל מדיניות הממשלה. בראש הממשלה עומד כבר למעלה משבע שנים רצופות בנימין נתניהו. עוד חולדאי אחרון ודי: הבוגד הזה, שמעדיף את השחורים מאפריקה על בני עמו, הוא תת אלוף במילואים, טייס קרב, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים בטייסת שספגה חלק ניכר מהאבידות וברגעים הכי קשים של החיל הזה בכל תולדותיו. בניגוד לרגב, הוא עשה משהו בשביל הפנסיה התקציבית שלו.
בנושא מסתנני העבודה, אני מצדד בעמדת הממשלה ותומך במהלכים השונים שנעשים להחזרתם לארצותיהם, או למדינה שלישית. הקמת הגדר בגבול הדרומי בידי נתניהו הייתה מהלך אסטרטגי חשוב מאין כמוהו, וראש הממשלה זכאי לכל הקרדיט על כך. בניגוד לרוב מדינות העולם, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לקלוט גלי הגירה מאפריקה, או מכל מקום אחר. אין כאן תשתיות מתאימות, האיזון בין השבטים השונים רגיש מאין כמוהו, יש מספיק מיעוטים, מתחים וחיכוכים וגם אינטרס אסטרטגי לשמר את הרוב היהודי.
ישראל היא המקום היחיד שבו אנשים מהעולם השלישי או הרביעי יכולים להגיע בהליכה למדינת שפע מערבית. זהו מצב מסוכן מאין כמוהו, והקמת הגדר, כמו גם כמה תיקוני חקיקה, הפסיקו את הנהירה ההמונית פנימה. נותרנו עם כמה עשרות אלפים שכבר באו, והם באחריות הממשלה. לחולדאי אין כל סמכות בנושא הזה.
הבעיה של נתניהו ונושאת כליו רגב היא העובדה שהם לא מסוגלים למתוח גדר הפרדה בין אחריות של מנהיגים, להתלהמות של טוקבקיסטים. יתכבדו הג'נטלמנים הללו ויחזירו את המסתננים לארצותיהם (בעניין הזה ממתינים כולם להחלטת בג"ץ), אבל עד אז יש חובה חוקית, מוסרית ובינלאומית לדאוג להם לחינוך, בריאות, תעסוקה ורווחה. זהו אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. המסתננים חיים בתוכנו, מהווים רוב גדול בדרום תל אביב, אי אפשר להרעיב אותם או להדביק אותם במגיפות בלי שזה יפגע מיידית באזרחי ישראל. מי שדן את המסתננים או בני משפחותיהם לחיים ברחוב ללא פרנסה, ימצא אותם פורצים לדירות ואונסים בחוצות העיר (גם כך שיעורי הפשע בקרבם גבוהים בהרבה מהממוצע הארצי).
ראש עיריית תל אביב, שמשלם את מרבית המחיר על מחדלי הממשלה, מבין את זה. חולדאי הוא איש אחראי. גם הוא פוליטיקאי, אבל לפני שהוא ממהר לגזור קופון פוליטי, הוא חושב גם על טובת הציבור. זה לא קורה אצל נתניהו או רגב.
גם נפתלי בנט חוטא באחריות ממלכתית זו או אחרת ומצויד במצפן מוסרי ומצפון אנושי כלשהו. הטרגדיה הגדולה של בנט היא שאין בו הציניות האינסופית, הבלתי מוגבלת, הטבועה בטיפוסים כמו נתניהו ורגב (כשגם אביגדור ליברמן הצטרף השבוע לחגיגה). בנט הוא פוליטיקאי שיודע לעגל פינות ולעשות קמפיין, אבל הוא מתקשה, כנראה, לשקר במצח נחושה או למכור להמונים ספינים נטולי אחיזה במציאות רק כדי לגרד עוד רבע מנדט. הוא יודע שאין לחולדאי ברירה. זה, במשפט אחד, מה שהיה לנו השבוע סביב "שבח מופת".
3. כרית אוויר
נחזור לרגע לפרדו. ראש המוסד לשעבר הפגין חוש הומור בריא באותם דברים שאמר השבוע למיקרופונים בצפון. "אני מאמץ את דעתו של ראש הממשלה שפתרון שתי המדינות הוא האלטרנטיבה היחידה", אמר. פרדו הדביק לנתניהו בחדווה קרדיט נדיב, ועשה את זה בחיוך ממזרי. הוא יודע שנתניהו נמלט מהקרדיט הזה כמו מאש.
כמה חבל שנתניהו עצמו מתקשה מאוד לתת קרדיט כלשהו לזולתו. השבוע היה זה שוב ישראל כ"ץ, שר התחבורה, שהביט בעיניים כלות איך ראש הממשלה שלו מאיין ומעלים אותו מההיסטוריה והסטטיסטיקה וגוזר לעצמו קופון מזדמן בלי להניד עפעף. מדובר ברכבת העמק שחזרה לחיים השבוע, בין חיפה לבית שאן. אנשיו של נתניהו קראו איפשהו שצפוי טקס שבו יברך שר התחבורה על הרכבת החדשה, וביבי מיהר להעלות פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, עם פתיח אופייני: "עוד בהיותי חייל צעיר, כשניווטתי בעמק יזרעאל על תוואי הרכבת הטורקית הישנה, חלמתי על היום שבו נחדש את התוואי עם רכבת חדשה משלנו. היום הזה הגיע", בישר נתניהו, והוסיף כי "לפני שמונה שנים הובלתי החלטה להקצות 27 מיליארד שקל לחידוש הכבישים, הרכבות והמחלפים, וביניהם חידוש רכבת העמק". אף מילה על כ"ץ.
אגב, ההחלטה על חידוש רכבת העמק נפלה רק שנתיים אחרי אותה הקצאה תקציבית, ב-2010. כ"ץ הוביל אותה, ונלחם במהלך השנים כדי שלא תיפגע מהקיצוצים השונים שבוצעו בתקציבי הפיתוח. קוראי הטור הזה יודעים שכ"ץ אינו נמנה עם חביביו. הוא שר תחבורה לא רע, בעיקר בתחום התשתיות, אבל שר לבטיחות בדרכים איום ונורא. הוא פוליטיקאי כוחני, ערמומי וציני, אבל אין ספק שהוא משאיר חותם בכל הקשור לתשתיות התחבורה. מגיע לו קרדיט על זה.
נתניהו, שמחזיק את כ"ץ כבר שבע שנים במשרד התחבורה, מתייחס אליו כאל כרית אוויר. כ"ץ, מבחינת ביבי, לא קיים. אין עוד מלבדו, וכל מה שעושים השרים שלו, זה בזכותו. אם צריך ללוש את הטיימינג ואת הלו"ז ואת מהלך האירועים, כדי להעביר אשראי משר פלוני לראש הממשלה, אז עושים מה שצריך לעשות. מעולם לא היה כאן ראש ממשלה שניסה להכרית את קיומם של שריו, השתדל לדלג על כל אפשרות לתת להם קרדיט כלשהו, ואם מי מהם העז לקושש לעצמו אשראי ציבורי או לצבור פופולריות, קיפד את ראשו.
יכול להיות שזו הסיבה לכך שבדיוק כמו בין ראשי זרועות הביטחון, כך גם בקרב שריו ושותפיו הפוליטיים, לא תצליחו למצוא אחד (אחד!) שיפליג בשבחי נתניהו בפורום סגור ומאובטח.
4. איש לנפשו
הלך הרוח שבו נמצא נתניהו הוא שיחת היום לא רק בקרב הברנז'ה העיתונאית, שעל גבה הוא חורש בשבועות האחרונים במסע הופעות הזוי. גם בתוך הממשלה, הקואליציה, המפלגה והסיעה, גובר הרחש-בחש. מה עובר על ביבי, שואלים האנשים. מסרונים המשוגרים מפה לשם מופצים בין שותפי סוד. השמות שבהם מכנים שריו השונים את נתניהו שורפים את המסכים השונים. מדובר שם על עניינים נפשיים, על הפרעות מוזרות, על התנהגות שהולכת והופכת לבלתי ניתנת לפענוח, כזו שאינה מדידה בכלים סטנדרטיים.
הדברים עוברים מפה לאוזן בלחישה. האימה אופפת את כולם. אף אחד לא רוצה להיקלע, אפילו בטעות, לקו האש או לרשימה השחורה המנוהלת בבלפור. איש לנפשו.
גם הכאוס בלשכתו לא מטריד את נתניהו. לשכה, מבחינת נתניהו, היא סרח עודף, לוגיסטיקה מסורבלת ומיותרת שנועדה להקשות עליו את החיים. הוא יכול לנהל את העניינים עם שרה ויאיר בלי טובות מאף אחד. יש לו שני עורכי דין משפחתיים צמודים (מולכו את שמרון) ובחינם, יש לו באטלר צמוד (נתן אשל) פרו בונו, מה רע לו בחיים? מה הפלא שגם מלשכתו לא יהיה אפשר למצוא מי שיסנגר עליו. קחו את כל פורשי, נמלטי, נפלטי וניצולי לשכות נתניהו לאורך השנים, משהו בין 80 ל־100 נפשות תועות, ונסו למצוא שם מי שישבח ויקלס את בני הזוג המלכותי בחדר סגור. לא תמצאו.
מזכיר הממשלה הנכנס הוא צחי ברוורמן. עסקן ליכוד מנס ציונה, שמסתובב בחצר המלכותית כבר שנים רבות ושימש בתפקיד המועמד הנצחי למגוון רב של תפקידים, עד שבסוף הצליח להתיישב על אחד הכיסאות בהפוגה המוזיקלית. מה שפחות ידוע על ברוורמן הוא התפקיד שמילא בבחירתו של השופט המחוזי (בדימוס) יוסף (יוסי) שפירא למבקר המדינה. רבות דובר על האודישן שבו נבחן שפירא בידי בני הזוג נתניהו במעונם ברחוב בלפור, בטרם יצאה בת קול ואישרה את המינוי.
עכשיו מתברר ששפירא האומלל עבר אודישן נוסף, בביתו של ברוורמן. הבוחן הראשי שהתייצב שם מולו היה זאב אלקין, גדול שועלי הליכוד, שבא להתרשם באופן אישי מהמועמד. ברוורמן היה רק הסדרן. זה היה אודישן חשאי, אבל לא פחות חשוב מהאחרים. יו"ר הכנסת באותם ימים היה ראובן (רובי) ריבלין, שהביע תמיכה במועמדותו של שופט העליון ולשעבר המשנה לנשיאת העליון, אליעזר ריבלין. רובי היה ממש ראש המטה של ריבלין ומן העבר השני התייצב שפירא, שהובא מלכתחילה על ידי בכירי קדימה רוני בר־און ודליה איציק.
אלקין (שסירב להתייחס לסיפור הזה השבוע) לא רצה להתאבד עבור שפירא כדי להתבזות בסוף היום. הוא חשש שהברנז'ה תסיר את מועמדותו של השופט המחוזי, לטובת המועמד הבכיר ממנו, מבית המשפט העליון, שנהנה גם מתמיכת יו"ר הכנסת. בעקבות האודישן המוצלח בנס ציונה, השתכנע אלקין ששפירא הוא מועמד אמיתי שילך עד הסוף. כשאלקין משתכנע, הוא יודע לשכנע (נדמה לי שהאיש טרם הפסיד הצבעה חשאית). השורה התחתונה: בעודך משלים את דוח צוק איתן, אדוני מבקר המדינה, זכור שמזכיר הממשלה הנוכחי הוא זה שאירח אותך לאודישן בביתו, בטרם נבחרת לתפקיד המבקר. אל תשכח מאיפה באת, ומי הביא אותך. זה, פחות או יותר, המסר.
אגב, מסרים דומים עוברים לאחרונה ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהיה בעצמו מזכיר הממשלה אצל נתניהו ונקרע היום בין הצורך לפתוח בחקירה פלילית באזהרה נגדו לבין האינסטינקט ההישרדותי הקדום של מי שגדל, עוצב וחונך בחצר מסוימת, שנגדה הוא צריך להוציא עכשיו צו חיפוש. ההתעכבות של מנדלבליט מתחילה להפוך לכזו שגורמת נזק לחקירה.
5. קשקושי אלשיך
כמה מילים על המפכ"ל רב ניצב רוני אלשיך. הוא שוב מעד השבוע, בסדרה שנראית אינסופית של החלקות, נפילות ומהמורות שמרפדות את כהונתו. לטעמי, ההתנפלות עליו הייתה סרת טעם ומוגזמת. במקום להיעלב מכמה ניסוחים לא מוצלחים, עדיף להקשיב למלוא דבריו ולהבין שהאיש מודה בפה מלא שיש "שיטור יתר" נגד יוצאי אתיופיה בישראל, מתחייב לטפל בתופעה הזו, וגם נוקט לא מעט אמצעים להדבירה. זה הסיפור העיקרי. התנסחויותיו הבעייתיות של המפכ"ל, הן הפולקלור.
לפני מספר שבועות פגשתי את רנ"צ אלשיך לשיחת רקע והיכרות (כאלה ערך עם מרבית הכתבים הפליליים והעיתונאים הבכירים). המפגש ארך כשעתיים וחצי. הטקסטים ששמעתי ממנו שם, היו יכולים לפרנס כמה עשרות כותרות ראשיות וסקנדלים עסיסיים מהסוג של הפרשה האתיופית מהשבוע. יחד עם זאת, הבנתי את הקונטקסט של דבריו ואת העובדה שצורת דיבורו לא משקפת בהכרח את מלוא כוונתו. אלשיך הוא שלם גדול בהרבה מסך קשקושיו.
בנושא האתיופי, הדברים שאמר לי היו בוטים עוד יותר. הזכירו לי קצת את "נאום השוקו והמוקה" של פיני גרשון בזמנו.
אבל מאידך, מדבריו היה ברור עד כמה הוא מפשיל שרוולים ומנסה להתנפל על בעיית שיטור היתר נגד האתיופים. הוא לא מנסה לטאטא אותה, לא מתעלם ממנה, לא מייפה אותה. הוא מתנפל עליה. כך צריך. הבעיה של אלשיך כפולה: ראשית, הוא הורגל לעבוד בשב"כ. שם אפשר לדבר חופשי. שום דבר לא דולף החוצה. פתאום הוא באור הזרקורים, אבל במקום שילמד לסנן את הניסוחים, הוא מנסה לחנך את השומעים.
הבעיה השנייה, היא אופיו. אלשיך ניחן בעודף ניכר של ביטחון עצמי ומלא מעצמו להתפקע. הוא נורה לתוך תפקידו כמתוך לוע של תותח והוא עדיין רחוק מלהפנים שחוץ מללמד, יש לו גם מה ללמוד.
הנפגע העיקרי במצב העניינים הוא גלעד ארדן, שמוצא את עצמו בעמדת המנקה אחרי המפכ"ל שלו. זה מזכיר את בכירי ש"ס לאורך הדורות, שמיהרו לנסות לתקן או לאסוף את השברים בכל פעם שמרן זצוק"ל מעד בלשונו או פלט גידוף כלשהו. נדמה לי שארדן ממלא את התפקיד הזה בחדווה פחותה מהחברים ישי, דרעי ואטיאס בזמנם.
6. חקיקה בהמתנה
אסף רוזנברג הוא הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה. הוא ידוע כמי שמטיל את חיתתו על רבים וטובים (אלא אם כן מדובר בנתן אשל, שרוזנברג אפשר לו לחמוק מפרשת ר' באישום משמעתי בלבד). נדמה לי שצפוי לרוזנברג וויקאנד מעניין. הנה הסיפור:
רוזנברג הפיץ בימים האחרונים חוזר מיוחד בין מנכ"לי וסמנכ"לי משרדי הממשלה, והממונים השונים על משאבי אנוש בשירות הציבורי. "הנדון: התעמרות בעבודה". זו הייתה כותרת החוזר. הוא נפתח במבחר ציטוטים מפסק דינה של כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין, נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. הציטוטים הובאו מתוך מה שנקרא "סע"ש 16783־04־14". כשבודקים, מגלים שמדובר בתביעתו של גיא אליהו, לשעבר עובד במעון ראש הממשלה, נגד מדינת ישראל ומשרד ראש הממשלה, בעניין התעמרותה של הגברת נתניהו בו במהלך עבודתו. כזכור, אליהו זכה בדין והגברת נתניהו ספגה ביקורת חריפה מכבוד השופטת. כל זה קרה, אחרי שמני נפתלי, מי שפרץ ראשון את הדרך, זכה אף הוא בתביעה דומה.
הנה כמה מהציטוטים: "בעת האחרונה גברה המודעות להעסקה פוגענית הנקראת גם התנכלות תעסוקתית או התעמרות במקום העבודה. מדובר בהתנהגות מטרידה ומשפילה שאינה פיזית, המופנית כלפי עובדים באופן חוזר ונשנה. התנהגות זו נושאת פנים רבות ובכלל זה פגיעה בעובדים באמצעים מילוליים... פגיעה במעמדם של העובדים ומתן משימות משפילות, ניטור יתר, בקרת יתר, הפגנת שליטה והתנהגות אימפולסיבית והרסנית. אין המדובר במקרה חד־פעמי אלא בחשיפה מתמשכת למעשים אלה".
לאחר הציטוטים, מביא רוזנברג סקירה מפורטת של הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, שהגתה ויזמה וניסחה והביאה ח"כ מרב מיכאלי. רוזנברג מציין שההצעה עברה קריאה טרומית בכנסת בחודש יולי 2015, ומציין עוד ש"מקרים של התנכלות/התעמרות בעבודה טופלו ומטופלים על ידינו ואנו פועלים למיצוי הדין עם המתנכלים/מתעמרים".
רוזנברג מנתח את שבע הדוגמאות להתעמרות במסגרת העבודה, שנכללים בחוק החדש. למרבית הפליאה, הוא כלל לא מתייחס לעובדה שאחרי המעבר בקריאה טרומית, נתקעה הצעת החוק ולא הועלתה להצבעה בקריאה ראשונה, אף על פי שהייתה מוכנה לגמרי והונחה על שולחן הכנסת. ח"כ מיכאלי עברה סאגה של דיונים במשרד הכלכלה, כשאריה דרעי היה שר הכלכלה, עד שהגיעה לתיאום מוחלט. דרעי הלך על הצעת החוק בכל הכוח ופרגן למיכאלי תמיכה, על אף שאין מדובר בהצעת חוק ממשלתית. אחר כך היא עברה סאגה דומה עם איילת שקד ובכירי משרדה, אבל צלחה גם את זה.
אבל אז התחלף שר הכלכלה, ואת מקומו של דרעי תפס בנימין נתניהו. דקה לפני שהצעת החוק הובאה לקריאה ראשונה, התברר לח"כ מיכאלי שמשרד הכלכלה שינה את טעמו. היא הפעילה גורמי קואליציה בכירים, אך אלה חזרו אליה מבוישים והודו: המדינה ערערה על פסקי הדין בעניין מעונות ראש הממשלה. מכיוון שהצעת החוק הנדונה הוזכרה בפסקי הדין על ידי השופטת פרוז'ינין, משרד הכלכלה לא יאפשר להשלים את עבודת החקיקה עד שיתברר הערעור.
עוד קצת פרשנות: כזכור, המדינה לא ערערה על העובדות בפסק הדין ועל סאת ההשפלות, התעמרויות ושאר חוויות קשות שעברו על נפתלי ואליהו. הערעור עסק בעניינים אחרים ובין היתר נטען בו שפסק הדין התייחס לחוק ההתעמרות בעבודה אף שתהליך החקיקה טרם הושלם. ובכן, שר הכלכלה נתניהו, בשירות הוד מלכותה, מנסה לשפר את סיכויי הערעור באמצעות בלימת חקיקה חשובה, חברתית ומוסרית. על הצעת החוק של מרב מיכאלי חתומים 38 ח"כים, חלק גדול מהם מהקואליציה. כולם נעלמו. הצעת החוק נבלמה.
נשארנו עם שאלה מוזרה: מדוע הממונה על המשמעת בשירות המדינה מפיץ חוזר שמכיל ציטוטים והתייחסות לחוק שטרם אושר בכנסת? ועוד מוסיף כהנה וכהנה ציטוטים מפסק דין נפיץ שמעניק נפקות משפטית מהדהדת לכל מה שקראתם בטור הזה ב־20 השנים האחרונות בעניין הטירוף השולט בקן הקוקייה בירושלים?
יש לי השערה: לפני כמה שבועות פורסם כאן דיון נפיץ, חסוי ועלום שהתקיים במשרד ראש הממשלה בין שני גורמים בכירים: היועצת המשפטית והמנכ"ל. הסוגיה שנדונה: מה עושים עם פסקי הדין הללו, בעניין מני נפתלי וגיא אליהו? נוצר מצב בעייתי: בית משפט בישראל, בראשות נשיאה, בהרכב משתנה, פסק פעמיים שבבית ראש הממשלה בירושלים יש דפוס מתמשך וקבוע של התנהגות פוגענית נגד עובדי מדינה. מדובר במתקן ממלכתי. האחריות על הנעשה בו מוטלת על הדרג הניהולי של המשרד. הגנתם של האומללים הנקלעים לאזור האסון הזה היא באחריותו של המנכ"ל, של היועצת המשפטית, וגם של נציב שירות המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה.
פניתי בשאילתה ללשכת היועץ המשפטי הטרי, אביחי מנדלבליט, וניסיתי לברר אם ננקטים אמצעים להגנתם של עובדי המדינה במעון הממלכתי. לא נעניתי. מנדלבליט עסוק, כנראה, בהמשך התלבטות מה לעשות עם הררי החומר הנערמים על שולחנו בעניין חקירת נתניהו. יכול להיות שחוזר הממונה על המשמעת הוא סוג של כסת"ח ממלכתי? מעניין אם אב הבית במעון ראש הממשלה קיבל העתק.