אוי להם לימים כאלה, שבהם נדחפת השבת אל קרן זווית זנוחה, נאלצת לצפות באופן העלוב והמעליב שבו מתנהל במדינתו של העם היהודי הדיון החשוב כל כך על ערכה. אוי לה לחברה הישראלית, שלא מסוגלת לנהל אחרת את השיח הזה. אוי לנו, לכולנו, שכך נראים ומתבטאים ומתנהגים מי שמנהלים אותו בשמנו ומטעמנו.
צריך להגיד את האמת. למעט כמה אנשי רוח שקיבלו עליהם את המטלה (דוגמת הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון) ולמעט פוליטיקאים מעטים (שלי יחימוביץ' ואלעזר שטרן הם הבולטים שבהם), הדיון החשוב כל כך על דמותה של השבת מתנהל כמו עוד קרב פוליטי שגרתי, כאילו היה עוד סעיף בחוק ההסדרים.
שמעתי אתמול (ראשון) כמה פרשנים נחושי מאבק מסבירים שבנימין נתניהו והחרדים הרגו את הסטטוס־קוו. זו הייתה אמירה שאלמלא הייתה עצובה כל כך, הייתה מצחיקה עד דמעות. הסטטוס־קוו סביב השבת נרצח והובא למנוחות כבר לפני שנים רבות. נסו להשוות את השבת במדינת ישראל של היום לזו של לפני 30 שנה ולא תצליחו למצוא קו אחד משותף. יש היום הרבה יותר בתי קולנוע פתוחים, הרבה יותר מתחמי בילוי פתוחים, הרבה יותר מרכולים פתוחים והרבה יותר מתחמי קניות פתוחים. הסטטוס־קוו הישן נמתח בכל פעם מחדש לכיוון החילוני, ובדרך לא ברורה תמיד הדתיים הם שמואשמים בפגיעה בו. יש כאן כיבוש חילוני זוחל ומתמיד של הפרהסיה של מדינת ישראל בשבת, פרהסיה שלא הציבור הדתי קבע אותה, אלא אבות המדינה ומייסדיה.
מדהים לקרוא היום טקסטים מכוננים על ערכו ועל חשיבותו של היום הזה, כמו אלו של ברל כצנלסון, של אחד העם או של ד"ר משה גליקסון, עורכו הראשון של עיתון "הארץ", ולתהות איפה ממשיכי דרכם. "מתנה טובה יש לנו בעולמנו ושבת שמה", כתב ד"ר גליקסון. "וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה אנושית, אוניברסלית וסוציאלית, מבחינה לאומית־היסטורית־תרבותית, ולעולם תיגָלֶה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומְחַיֵי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במידה אחת".
הקרב על השבת יוכרע בפשרה. בוויתורים מצדם של שני הצדדים. אין ברירה. אין אפשרות אחרת. ברוח אמנת גביזון־מדן, הדתיים יצטרכו להשלים עם תחבורה ציבורית מוגבלת ואולי עם מוסדות תרבות שייפתחו לטובת כל המעוניין. החילונים ייאלצו להיפרד מהשופינג, שהולך ורווח בשנים האחרונות יותר ויותר. השבת לא תהיה דומה למה שראו בחלומם, לא אלה ולא אלה, אבל היא לא תיראה כמו סתם יום של חול. תהיה לה משמעות אחרת. זר שיגיע לרחובנו יבין שהוא מתהלך בתוך יום שיש לו מלבוש שונה. יום מיוחד ויוצא דופן.
אני מסתכן בהערכה שלפיה רוב הציבור הישראלי יהיה מוכן להתאחד סביב פשרת שבת כזו או קרובה לה. מי שיפריעו ויעמדו בדרך יהיו קיצוני שני הצדדים. החרדים מזה, והשוליים שבצד החילוני מזה. הראשונים לא רואים את עצמם ממילא חלק של ממש מהמדינה. האחרונים, במה שנראה כמו הטרגדיה של מחנה השמאל, הפכו את עצמם לאויבים של כל מה שמריח ממסורת יהודית.
מי שהיה ראוי שיעמסו על שכמם חלק משמעותי מהמטלה הזו, של איחוי הקרעים וחיבור הקטבים, הם מנהיגי הציונות הדתית. אלא שלמרבה הצער, לפחות נכון לעכשיו, הם לא בעניין. נוח להם יותר להשקיף מהצד, לראות את השבת מדממת ולשחק בשעשועי מנדטים.