יש מצב שראשיתו של חודש הרחמים והסליחות היא שגורמת לפוליטיקאים החרדים להתעטף בשתיקה לנוכח משבר הרכבת. אבל באותה מידה יש מצב שבלי ששמנו לב, אנחנו נמצאים בעיצומה של התמתנות השסע הדתי־חילוני. כדי לאפשר עבודות בשבת ברחבי ארץ הקודש, הלכו והשתכללו הפטנטים. כי בישראל, בוודאי זו של 2016, ברור שכדי לאפשר לאזרחים לשמור שבת - חייבים להיות אזרחים שמחללים אותה.



די לנו אם נבדוק את מה שקורה בבתי חולים, בבתי מלון, בנמל התעופה, בחברת החשמל, ואפילו בתשלום שניתן בבתי הכנסת כדי לעלות לתורה בשבת. המושג "פיקוח נפש" עבר מתיחת פנים רצינית, וכיום הוא טומן בחובו שימור תשתיות, מניעת נזקים כלכליים והנאה משירותי דת. החרדים עוצמים עין כל עוד הפרהסיה נשמרת וכל עוד הפוזיציה הפוליטית שלהם היא הטובה ביותר שהם יכולים להשיג.



אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני, ששמירת השבת בנפשם, בחרו לסרב ביממה האחרונה לשלל בקשות הראיונות הפוליטיים ולהגן במו פיהם על ביטול העבודות בשבת. אין זאת כי לתחושתם הם נגררו בעל כורחם למאבק הזה שעוד היה עלול להובילם לפרישה. כל זאת כשיאיר לפיד מתחמם על הקווים.



בקרב הציבור החרדי קיימת הסכמה שמשבר הרכבת בכלל לא שייך להם, אלא הוא פרי הפיצוץ הפוליטי בין נתניהו לכץ. בחוכמה רבה הצליחו הפוליטיקאים החרדים להפנות את האש לליכוד ולמזער את חלקם. ואכן, השיח התקשורתי רובו ככולו עסק אתמול במלחמות הפנימיות בליכוד ובחיפוש אשמים בקרב התנועה הלאומית.



הזעם שהופנה בעבר במקרים דומים כלפי החרדים - נעלם. השלטים שנישאו בהפגנות השונות שהתקיימו במוצאי שבת היו ברובם בגנות הממשלה. יאיר לפיד וזהבה גלאון, מנהיגי המפלגות החילוניות ביותר, התמקדו אף הם בתקיפת ראש הממשלה ודי הניחו לחרדים לנפשם. אם עד כה מלחמות השבת הן שהביאו למשברים פוליטיים ואף לפירוק ממשלות, הרי לראשונה משבר פוליטי מנסה לכפות משבר בין דתיים וחילונים.



קיימים חילוקי דעות אם כץ או נתניהו הגבירו את גובה הלהבות מול החרדים וגרמו לרשתות החברתיות שלהם לצעוק געוואלד. אם הייתה זו מזימתו של כץ אם מזימתו של נתניהו להדליק את השטח, ברור שהדרך שבה נפתר המשבר לא הייתה מחויבת המציאות. החברה החרדית עוברת זה זמן רב תהליך עמוק של שינוי. לא תמיד הוא מוצהר. התהליך הזה כולל את מאבקן של נשים חרדיות להכרה ולייצוג פוליטי, יוזמות חינוכיות המשלבות לימודים "חילוניים", השתלבות חרדים במעגלי העבודה והתגייסות לצבא. רמת ההשתלבות ההולכת וגדלה של החרדים במנגנוני המדינה מביאה איתה גם נכונות להתפשר. נתניהו יכול היה די בקלות לסמן קו אדום חילוני ולהוריד את כולם מהעץ.



הבחירה של ראש הממשלה לפגוע בחיילים, בנכים ובאזרח הפשוט בבוקרו של יום ראשון העמוס הייתה טעות לא רק ערכית, אלא אף פוליטית. חברי הליכוד אינם ניצבים חד־משמעית לצדו. אפילו ח"כ דוד ביטן מצא עצמו מתפתל. אך יותר מכך, לראשונה זה זמן רב זעם הציבור מתחיל להיות מופנה כלפיו.