לרגל פתיחת שנת הלימודים מתפרסמות הסטטיסטיקות ההשוואתיות על אחוזי הזכאות לבגרות: איזה יישוב עלה, איזה שפל ובעיקר איזה הנשיר. הטבלה, לכאורה, לא משקרת. כל היישובים בארץ נמדדים מחדש לטובת העיניים של ההורים, שאפילו את הפורמולה של המטרנה משווקים להם דרך הסיסמא "מי גאון של אמא?". שר החינוך מנסה להעביר את המסר שגם הערכים חשובים ולא רק ציוני הבגרות וההישגים הלימודיים, אבל קולו נבלע בהמולת התחרות על תפקיד האבא והאמא של האיינשטיין החדש.
האמת היא שהטבלה, בלא מעט מובנים, היא סוג של אחיזת עיניים. ניסיון כושל לייצר מדד אובייקטיבי לחוכמה או ל"סיכוי להצליח בחיים". הראיה לכך כל כך בולטת, עד שקשה להבין איך לא מתעורר דיון ציבורי על משמעות הדירוג וערכו. שהרי על פי המדד הזה, היישוב הישראלי הניצב במקום האחרון, עם 11% מבוישים ובעיקר מביישים של זכאים לבגרות, הינו בני ברק.
אלמלא היה מדובר בבני ברק, היינו עלולים לחשוב שיישוב כזה הינו שווה ערך לעיר חלם. מקום שבו מרוכזים הישראלים הפחות חכמים, פחות למדנים, פחות מוכשרים, ולא בירת האינטלקט היהודי, מחוז ההתפלפלות, הלמדנות, השינון, החקר וההעמקה.
דווקא מיקומה של בני ברק בתחתית הטבלה צריך לעורר אותנו למחשבה מחודשת על איכות המדד ועל האופן שבו הוא מטה את התוצאות ומביא את הדברים עד כדי אבסורד. ייתכן שהוא אף צריך להביא אותנו למחשבה מרחיקת לכת יותר, שאולי לא רק המדד בעייתי, אלא גם משהו בתפיסה שלנו לגבי מהו חינוך ולשם מה הוא נועד.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ברצינות מה צריכים להיות תוצריה של מערכת החינוך. האם אנחנו מבקשים ליצור דור של מומחים במתמטיקה ובורים בהיסטוריה; דור של דוברי אנגלית רהוטה, שאינם מסוגלים לגלות יצירתיות מינימלית; דור של אנשים הגדלים בתוך תבניות או דור של פורצי דרך, שיודעים לחשוב, לפענח, ללמוד ולפצח סוגיות מורכבות, לא משנה באיזה תחום הן עוסקות. האם מערכת החינוך נועדה להכשיר אנשים ללימודים ספציפיים, או שהיא נועדה לספק להם כלים ללימוד מהיר ואיכותי של כל בעיה שתוצג בפניהם. האם מערכת החינוך היא מכשיר להרחבת הידע, או מכשיר לחידוד היכולות האינטלקטואליות ולמיצוי פוטנציאל האינטליגנציה.
מי שקבע שהאנגלית והמתמטיקה הן המדדים לשפיטת ההישגים הלימודיים, ניסה להכתיב כללים וערכים של עולם תרבותי מסוים, מתוך הנחה שזה העולם הנאור והמתקדם ביותר. אבל אולי ההפך הוא הנכון. אולי מה שהפך אותנו בעיני העולם כולו לעם הספר, לעם החכם בעולם, לעם שצבר הישגים ויותר פרסי נובל מכל עם אחר, הוא דווקא לימוד מהסוג שבו מצטיינת בני ברק.
מי שהצליח לזקק את המחשבה הזו לכדי אמירה ממוקדת וברורה, היה דווקא נציגו של השטן. בראיון עומק שקיים עיתונאי בארגנטינה עם אדולף אייכמן קצת לפני חטיפתו, התבקש אייכמן להסביר כיצד הצליח לגייס אמצעי תובלה כה רבים בשעת מלחמה, לצורך העברת יהודים למחנות ההשמדה, על חשבון המאמץ המלחמתי של גרמניה. הוא השיב שהאויב הגדול ביותר של גרמניה היה העם היהודי. לא האנגלים, הצרפתים, האמריקאים או הרוסים. אייכמן התייחס בבוז גלוי לבני האומות שלחמו מול גרמניה בשדות הקרב ויכלו לה, וביראת כבוד עצומה כלפי המוני היהודים שאותם שלח למשרפות.
כמי שגדל על ברכי תורת הגזע, זיהה אייכמן את הגורם שהופך את היהודים לעם יוצא דופן. סוג של גזע עליון המאיים על היומרה הגרמנית להיות העם הנבחר. הוא הגדיר זאת במילה אחת: הלמדנות. דורות על גבי דורות של למדנות חידדו את המוח היהודי. הלימוד הבלתי נלאה שעבר מאב לבן, טען אייכמן בראיון, הוא שהפך את היהודים לכל כך חזקים, כל כך מסוכנים, כל כך חייבי השמדה אם העם הגרמני רוצה להעפיל לפסגה ולעמוד בראש טבלת העמים.
בחיידר היהודי בנידחות שבעיירות בתפוצות הגולה, בערה באש מתמדת האמונה בכוחו של הלימוד. לא למדו שם ליבה, לא אנגלית ולא מתמטיקה. פשוט למדו. זה מה שהיה חשוב: הלימוד, זיקוק המחשבה, ליבון הזיכרון, חשיפת הסוד של הכתובים והנעלמים. בקנקני הלימוד האלה תססו הרעיונות והמחשבות, חושלו כלי החשיבה. מה היא הליבה אם לא בבל, יבנה, בני ברק וירושלים. מה היא הליבה ללא המידות שהתורה נדרשת בהן, ללא המחלוקות לשם שמיים נוסח הלל, המציגות את טיעון הצד שכנגד ומפריכות אותו אחת לאחת, ללא הטעימה מהפרד"ס, וללא היצירתיות, הרגש ומוסר ההשכל של סיפורי האגדה והחסידות.
אם מתמטיקה ואנגלית הן שער הכניסה לאקדמיה, אי אפשר שלא להכיר בחשיבות הלימוד היהודי כשער הכניסה לפיתוח המוח. לימודי ליבה אפקטיביים הם אלו המשלבים את שני העולמות, ומדדים אובייקטיביים הם אלו שישקפו את שניהם. אל מול הזכאות לתעודת בגרות צריך להציב, ואף ברמת שקלול גבוהה יותר, את כושר החשיבה, השינון ויכולת הטיעון שקיימים בעולם הלימוד היהודי. אין ליבה בלי לב.