מה שמנחם אותי בסוף השבוע הנוכחי הוא שבדיוק ברגע זה, כולכם, ואני מתכוונת לכל מי שהמייל ששלחתי לו בשבועיים האחרונים חזר עם מענה אוטומטי של "אני בחופשה", יושבים בבית ממורמרים עם הילדים ועוטפים להם מחברות. ככה זה בחיים, אי אפשר לדפוק חצי מהאוכלוסייה שאין לה ימי חופשה כי היא עצמאית, זו שנותרה כאן לעבוד כבימים כתיקונם וזו שמחזיקה לכם את המדינה כמו אטלס שהחזיק את הגלובוס על כתפיו. ומכיוון שנדמה לי שאני היחידה שעבדה - אני היא אטלס! ידעתי שבסוף ייצא ממני משהו.



שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מפרגנת לאנשים בחופשה, גם אם כמה מחברי הטובים טועים וסבורים שמכיוון שאני עובדת במרבית הימים מהבית אני בחופשה תמידית. ולכן, "לנו השכירים", כך הם אומרים לי, "מותר מדי פעם להתאוורר מאורות הפלורסנט המשרדי". על פיקציית החופש שבעבודה מהבית אולי נדבר בהזדמנות אחרת, אבל רק חשוב לי שתדעו שאת החופשות שלכם ליוויתי ממסך המחשב בצפייה אדוקה בתמונות האינסטגרם - לייק אחרי לייק, "תיהנו, חמודים" אחד, אחרי "איזה כיף לכם" אחר. כותבת ושולחת, מפרגנת ולוחצת "שלח", כמו מענה אוטומטי למייל דחוף שימצא את עצמו בסופו של דבר בתהום הנשייה, אותה תהום שבה מצאו עצמם פעם מכתבים שנשלחו ללא מיקוד. כמה עצוב.



"מי צריך את הבלגן הזה על הראש עכשיו", אמר לי נהג המונית שלקח אותי בשבוע שעבר לתוכנית רדיו, כשבדיוק אמרו בחדשות שבערב צפוי לעבור מספר הנוסעים הגבוה ביותר בנתב"ג. "הכבישים ריקים וזה תענוג", הוא אמר במעין ניסיון שכנוע עצמי שלו ושל הנוסעת שלו, שהייתה זקוקה נואשות למסז' ונוף תכול. אחר כך נזכרתי בהורי שנהגו לתכנן את כל החופשות המשפחתיות בזמנים שבהם כולם חוזרים. זה קרה בין החגים, "עד יום לפני ראש השנה כי כולם בקניות". לא רק שהמחירים צנחו אלא כדברי אבי, "גם לא נצטרך לראות את הפרצופים האלה של כולם". הם היו מוציאים אותנו מבתי הספר עם אישורי מחלה מזויפים ולוקחים אותנו כשאין איש בנמצא לנהריה, לאילת ולטבריה (אייטיז). למזנוני ארוחת בוקר במלונות שהיו ריקים מאותם מעמיסי לחמניות ומעדנים שלעולם לא ייאכלו, ושקטים מקול נקישות הכפכפים על רצפת השיש החלקה. ובבריכה הייתה לה שלוות עולם מופלאה ובריזה סמי־קרירה של


ספטמבר, בלי מריבות על הכיסא ובלי צרחות, "מאמי, תתפסי מקום ליד המים".



אף שמדגדג לי להעלות בשיא הקיץ תמונה של מזרן ים וסלפי מלוטש משיזוף מאיזה אי "בודד", אף פעם לא אהבתי לצאת לחופשה כשכולם יוצאים. הרי כל הסיפור הזה של חופשה הוא לא לראות את החברים או את הקולגות שלך בתור לשירותים במטוס או בלובי של מלון מעבר לים. כשאני ביוון, אני מעוניינת לראות ולשמוע רק יוונים ולא את אכילת הראש של הישראלית שזיהתה שאני משלהם.



מעניין איך המדענים הגדולים עדיין לא עלו על התופעה הנדירה - מדינה קטנה שמכסה את קצה הציפורן של בריטניה למשל, מצליחה באופן תמידי לשחרר לכל חור אפשרי איזה ישראלי שמכיר אותך מ"הזה נו".



באוגוסט האחרון ניכר כי שלושת רבעי מדינה עברה באופן זמני להתגורר בחצי האי היווני. נדמה שבמיקונוס הורד הדגל המקומי לחצי התורן ובמקומו מגן דוד מתנוסס לו בשדה התעופה. יש הטוענים כי יש בכך יתרונות - כבישים ריקים יחסית, אין פקקים בבוקר. אם כי אותם המהללים את אלה "שילכו, שיסעו שיעופו", מסננים איזו קללה או שתיים כשהם מגיעים הביתה. אני יודעת, כי "איזה מזל שנשארתי גם אני בארץ", הייתה המנטרה ששיננתי הלוך ושנן עד שתמונת מים צלולים ותכולים כיסתה לי אמש את המסך תחת הכיתוב "גן עדן יווני". תיחנקו כולכם. בסדר?



הבילוי הכי חתרני שארגנתי לעצמי הקיץ היה בילוי בבריכה הקבועה שהפכה להיות מקום מפלטם של תיירים ומיני ילדים בעלי מיתרי קול מפותחים שקופצים למים בלי להתריע. במסלול מספר 2, הלא הוא המסלול המהיר, שחו להם כמה אנשים קבועים שצעקו לי: ״מה, לא נסעתם?". לא, לא נסעתי, עניתי בהתנצלות בתוספת הסבר. אני תמיד חשה צורך להתנצל בפני זרים מוחלטים, אם אני לא עונה על ציפיותיהם. ״אז מה, נוסעים בחגים?״, התעקשו ושאלו. "לא ממש, לא בחגים", עניתי ומיד הבטתי הצדה כדי לראות אם יושב מישהו לידי. אחר כך תהיתי מדוע כשמדברים איתי על חופשות תמיד עושים זאת ברבים ושואלים "נוסעים?" ולא "נוסעת?", ואם ליחידים אין זכות לחופשה בחיים הללו.



כנראה שלא. מכיוון שאני בינתיים לא רק נשארת כאן, אלא גם מתכננת לשלוח לכולכם ביום ראשון עד 9:00 בבוקר שוב את אותו מייל בהול שחזר אלי עם הכיתוב האוטומטי המצמית "אני בחופשה". יופי לכם, חזרתם. ועכשיו לטיפולכם המסור אודה.