בהחלטה אמיצה וראויה לשבח זיכה בית המשפט העליון אתמול מחמת הספק את איש העסקים ניסים חדאד מעבירות המין שביצע כביכול נגד קטין, תינוק בן שנה וחצי, בנה של חברתו לחיים, מעבירות שבהן הורשע לפני כשלוש שנים וכבר אז החל לרצות את עונש המאסר בן 17 השנים שגזר עליו בית המשפט המחוזי.
ההרשעה במחוזי לא הייתה מובנת מאליה משום שלא היו ראיות ישירות, פורנזיות, שקשרו אותו לפשע, לא DNA, לא עדי ראייה, ואפילו לא עדי שמיעה (שהם בעלי משקל מועט). הוא הורשע על בסיס ראיות נסיבתיות, כאלה שיכולות היו להתפרש בדרך אחת, אך גם בדרך הפוכה. במשפטו לא הייתה אותה ראיית זהב מכרעת, מנצחת, שהצביעה עליו כמחולל הפשע. מה שכן היה במשפטו זו דעת קהל עוינת ללא בסיס, שביקשה לראות את דמו ניגר.
במשפט הצדק הקלאסי היו עקרונות משפט מקודשים שרק על בסיסם, ובהתחשב בהם ניתן היה להשתית משפט צדק, כמו זכות השתיקה, חזקת החפות, והספק הסביר. הרשעה יכולה להינתן במשפט פלילי רק כשהראיות הן מעבר לספק סביר.
"העליון תיקן עיוות משפטי"
במשפט פלילי קלאסי, על פי הדין, הנאשם לא צריך להוכיח את חפותו, אלא המדינה, באמצעות התביעה, צריכה להוכיח את אשמתו וזה לא ממש מה שקרה במשפטו של חדאד. על אף שהראיות נגדו גם בבית המשפט המחוזי לא היו חד־משמעיות, השופטים לא העניקו לו את חסד הספק הסביר והרשיעו אותו.
עכשיו בא בית המשפט העליון ותיקן את העיוות המשפטי של בית המשפט המחוזי, וזיכה אותו מחמת הספק ברוב של שני שופטים נגד אחד. במהלך זה חזר בית המשפט העליון למקורות הצדק והמשפט וכך אמר אתמול בפסק הדין השופט סלים ג'ובראן: “אין כל ראיה ישירה הקושרת את המערער לעבירות מעשה הסדום, הרשעתו במחוזי מבוססת על מארג של ראיות נסיבתיות” .
למרבה הצער, בתי המשפט שלנו הולכים ומתעלמים מזכות הנאשם ליהנות מהספק הסביר. במהלך השנים הזכות הזו נשחקה ונשכחה, וטוב שבית המשפט העליון מרענן מפעם לפעם את זיכרונם של השופטים בערכאות הנמוכות יותר.
כפי שנאמר במקורותינו, וגם על ידי אחד השופטים המזכים (השופט מזוז): מוטב שעשרה רשעים ייצאו פטורים מבית המשפט מאשר צדיק תמים אחד יורשע שלא בצדק על בסיס תשתית ראייתית בעייתית הניתנת לפירושים שונים. הספק צריך תמיד לפעול לטובת הנאשם.