חלפה בדיוק שנה מאז החל גל הטרור של תשע"ו, מהחמורים שידענו בשנים האחרונות. שיאו היה באוקטובר הקודם, ומאז נמשכת מגמה מתמדת של ירידה בכמות הפיגועים והטרור העממי, שחזרו כבר לרמה ששררה לפני ראש השנה האחרון. אבל התופעה לא נעלמה לחלוטין, ובצה"ל חוששים שחגי תשרי המתקרבים עשויים להצית שוב אווירת אלימות. בינתיים נראה שהרשות הפלסטינית החליטה בתבונה לדחות את הבחירות המוניציפליות שהיו פוטנציאל לעימות בין פת"ח לחמאס וגם בתוך פת"ח.
מה בעצם ראינו בשנה החולפת? מאז נרצח אלכסנדר לבלוביץ ז"ל בפיגוע אבנים בערב ראש השנה הקודם, חווינו 235 פיגועים חמורים, כמחציתם היו פיגועי דקירה. באירועים הללו נרצחו 40 בני אדם ועוד שניים נהרגו בשוגג. את גל הטרור הזה ביצעו כ־300 מחבלים, כמעט כולם מיהודה, משומרון וממזרח ירושלים, והיתר מישראל. 120 מהמחבלים חוסלו תוך כדי הפיגוע או במהלך המעצר. רק לבודדים מהם הייתה זיקה כלשהי לאחד מארגוני הטרור המוכרים.
היו שניסו לתייג את גל הטרור כאינתיפאדה שלישית (אינתיפאדת הסכינאים הבודדים). חוויתי את שתי האינתיפאדות הקודמות על בשרי, והן היו שני אירועים שונים בתכלית, אבל מה שהיה משותף ל־1987 ול־2000, היה העובדה שבשתיהן הרוב המוחלט של החברה הפלסטינית יצא נגדנו. זאת, לעומת אירועי השנה החולפת, שבם עמדה רוב החברה הפלסטינית מנגד, היללה את המחבלים, אבל לא הצטרפה אליהם.
הפיגועים החלו בחגי תשרי במזרח ירושלים, כשהר הבית היה הגורם המתסיס. משם התפשטו לחברון ולצומת גוש עציון, לבנימין, לצומת תפוח ולאזור אריאל. כ־75% מהם כוונו נגד כוחות הביטחון, אבל אלה שכוונו נגד אזרחים היו הקטלניים יותר. ברקע התפשטו הפרות סדר ועימותים עם צה"ל, שגם הם הלכו ודעכו מאז.
מאוקטובר אשתקד, כשהטרור הפך יומיומי, הצמידו לו בצה"ל את השם האניגמטי "גודל השעה". בשיאם, שאבו האירועים כשני שלישים מסדר הכוחות של צה"ל לשטחים. אבל בחלוף כמה חודשים של ירידה עקבית במספר הפיגועים, הכריזו בצבא בסוף מרץ כי אירועי "גודל השעה" הסתיימו.
גם אופי האירועים השתנה. בהתחלה אלה היו בעיקר מה שמכונה "פיגועי השראה" - צעירים בני 15־25, שאלה מהם ששרדו את הפיגוע, סיפרו בחקירתם שצפייה במדיה כלשהי היא שדחפה אותם לפעול. הם הושפעו פחות מהתקשורת הפלסטינית, ויותר מאווירת האלימות האזורית שמפיצים דאע"ש והארגונים האסלאמיסטיים בסוריה ובעיראק.
בחודשים האחרונים, יחד עם הירידה במספר הפיגועים, משתנה גם הפרופיל של המחבלים. הם קצת יותר מבוגרים (25־28), מספר הנשים בקרבם הולך ועולה, ומרכיב המצוקה האישית בהחלטה שלהם לבצע פיגוע הופך דומיננטי יותר. הם בעיקר אנשים שמחפשים מוצא מתסכול אישי, והאופציה של הפיכה לשהיד, שמשפחתו נתמכת כלכלית וזוכה ליוקרה חברתית, נראית להם עדיפה על חייהם.
אנחנו פוגשים יותר חוליות ירי מקומיות: שניים־שלושה חברים מהכפר, שמשיגים נשק ומחליטים לעשות מעשה. לרובם אין שום ארגון שעומד מאחוריהם. כאן הפעולה של צה"ל נגד יצרני הנשק היא קריטית. אחרי פשיטות על 29 בתי מלאכה, שמייצרים את התת־מקלע הפופולרי, קרלו, הבינו בעלי המחרטות שכדאי לברר עם הקונים מה הם מתכוונים לעשות בנשק. בעקבות הפשיטות והמעצרים זינקה העלות של קרלו בשטחים מ־1,500 שקל ל־4,000 שקל, וזה כבר סכום שמהווה מכשול להרבה שהידים בפוטנציה.
בחודשים האחרונים חל גם פיחות במעמדו של השהיד. משפחתו אומנם זוכה עדיין לקצבה נדיבה מהרשות הפלסטינית ולרוב גם מחמאס, אבל הציבור הפלסטיני כבר מתפעל פחות מהשהיד התורן, שברוב המקרים מחוסל עוד לפני שהסכין שלו פוגעת במישהו.
החיילים המשרתים בשטחים כבר הבינו מזמן שאסור להם לאפשר לפלסטיני להגיע לטווח דקירה מהם. כעת הבעיה של ישראל היא עם חוליות הירי - יותר מ־20 פיגועי ירי שבוצעו בשנה האחרונה עדיין לא פוענחו. זה אומר שיש עדיין מספר חוליות חמושות שנמצאות בשטח, שרובן באזור בנימין.
אחרי החגים
אל מול המגמות החיוביות, ניצב לוח השנה עם כמה תאריכים שלא מבשרים טובות. חגי תשרי הם תמיד תקופה רגישה שיש בה נטייה להגברת האלימות, ובמקביל מגיע מועד מסיק הזיתים בשטחים, שגם הוא מעורר חיכוך. ומעבר לאלו, החלטת בית המשפט הפלסטיני לדחות את הבחירות המוניציפליות עשויה לגרום חיכוכים בין חמאס לפת"ח.
כשהחליטו ברשות לקיים בחירות לרשויות המקומיות באוקטובר, הם לא העלו על דעתם שחמאס ערוך או מעוניין להשתתף בבחירות האלה. אבל חמאס הפתיע ומיהר להציב שורת מועמדים, שחלקם כביכול ירוצו בבחירות באופן עצמאי. מולם ניצב פת"ח מפורר מתמיד: מצד אחד אבו מאזן, שמתנהל כמי שההודעה על פטירתו טרם הגיעה אליו, ומצד שני מוחמד דחלאן, שמסתובב בשטחים עם פנקס צ'קים קטארי, ומקים לתחייה את גדודי שוהדא אל־אקצה במחנות הפליטים.
לכולם ברור שאילו יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, הן יהיו חזרה כללית לקראת שני העימותים הגדולים: הבחירות הכלליות לרשות הפלסטינית ובחירת המנהיג הבא של פת"ח.
האינטרס הישראלי הוא לצמצם ככל הניתן את השפעת חמאס בשטחים, ולא לראות את אנשיו נבחרים לראשות הערים רמאללה, שכם וחברון. זה מאוד יקשה על שיתוף הפעולה במקומות אלה. אבל במקום לסייע למי שבשנה האחרונה פועל במרץ לצמצום הטרור הפלסטיני - שר הביטחון מגדיר את אבו מאזן המקרטע כ"איום מספר אחת" על ישראל.
אבו מאזן הוא לא ציוני, לא אוהד ישראל וכפי שחשף השבוע העיתונאי אורן נהרי - אין לו גם בעיה לעבוד עבור שירות מודיעין זר. הוא מנהיג פלסטיני שדחה כבר את ההצעה הישראלית הנדיבה ביותר שאי פעם הוצעה לבני עמו. ספק גדול אם הוא פרטנר לשלום, אבל בניגוד לקודמו הוא העז לגנות פומבית את הטרור, הרבה יותר מפעם אחת, והוא לא מהסס להפעיל את כוחות הביטחון שלו כדי למנוע פיגועים בישראל. לא מאהבה אלינו, אלא מהכרה שטרור לא משרת את המאבק הפלסטיני.
ספק אם מחליפו של אבו מאזן יהיה ידידותי יותר. רוב הסיכויים שלהפך. אבל ההתנהלות של ישראל מעלה חשד שהממשלה הנוכחית מעדיפה לראות את חמאס משתלט על השטחים. רשות טרור של חמאס ביהודה ושומרון תגבה יותר קורבנות ישראלים, אבל תאפשר לישראל להתבסס שוב בתחושת הקורבן החמימה, ותחסוך לממשלה התמודדות עם שאלות על עתיד השטחים.
התנהגות ישראלית אחראית, כמו שהופגנה במרבית השנה האחרונה, בעיקר סביב הר הבית, יכולה לעזור לנו לעבור את החגים בשלום.
הכותב הוא הפרשן הצבאי
של חדשות ערוץ 10