מי שעדיין מאמין שבבית המשפט העליון נוהגים עקרונות של חוק, של צדק ושל אמות מידה אחידות לכל אזרח, מוטב לו שישפוך על עצמו מים ויתעורר. בבית המשפט יושבים אנשים, בשר ודם, שמושפעים כמו כולנו מעולם הערכים שלהם, מתפיסות העולם שלהם וכן, גם מהאג'נדות הפוליטיות שלהם. את הפער בין הפסיקות שלהם הנוגעות להרס בתי יהודים, לבין הפסיקות הנוגעות להרס בתי ערבים, אין שום דרך אחרת להסביר.
אם צריך ללכת לשורה הנלעגת ביותר בפסק דינה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, בהחלטתה להרוס 17 בתים בשכונת נתיב האבות שבגוש עציון, זו השורה הקובעת ש"הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה". למה נלעגת? כי נאור וחבריה מלהטטים ומשחקים בחוקים הללו כאילו היו פלסטלינה. פעם לוחצים אותם לפה, פעם מגמישים אותם לשם. אין כללים אחידים, אין פסיקה שווה, שופט הישר בעיניו יעשה. איפה שבא לה נאור נלחמת, איפה שלא בא לה היא מוותרת. כאן היא ממהרת להרוס, שם היא מגלה סבלנות אין קץ. ואולי בכלל השורה המדויקת ביותר בפסק דינה של נאור, היא זו שבה היא קובעת ש"כל מקרה מוכרע לפי נסיבותיו הפרטניות". משפט נפלא שמאפשר לשלוף בכל הליך סט ערכים שונה.
בשבוע שעבר קיבל בג"ץ עתירה של שלום עכשיו ושל כמה פלסטינים והורה להרוס בתוך שנה וחצי 17 בתים בשכונת נתיב האבות. מדובר בשכונה שהוקמה לפני כ-15 שנה סמוך ליישוב אלעזר שבגוש עציון. אין ויכוח על כך שהבתים נבנו ללא היתר. אין גם ויכוח על כך שהמדינה העניקה לשכונה רוח גבית ואף מימנה חלק מהתשתיות. כך או כך, בשום שלב לא הוכיח איש מהפלסטינים שטוענים לבעלות הקרקע, שאכן מדובר באדמה שלו.
לפני כמה שנים ערכה המדינה סקר קרקעות, שבסופו הכריזה על חלק מהשטח כעל אדמת מדינה. שבעה בתים נותרו מחוץ לשטח הזה. עשרה בתוכו. אלא שצילומי אוויר מלפני שנים הראו כי את עשרת הבתים הללו מפלחות שתי רצועות אדמה דקות, שרוחבן בין מטר לארבעה מטרים, ואשר עובדו בעבר על ידי ערבים. אצל אחד עוברת רצועה של מטר בסלון. אצל השני רצועה של שניים וחצי מטר במטבח. המדינה, חשוב לומר, עושה כבר תקופה ארוכה מאמצים להכשיר את הבתים, שכן המחשבה שיהיה צורך להרוס אותם - כשאין פלסטיני שהוכיח בעלות על השטח, כשיש סיכוי טוב לרשום את הקרקע כולה על שם המדינה, כשהמקום הוקם בתמיכה של הרשויות, כשמדובר בבתי מידות ולא בקראוונים, וכשבסך הכל מדובר ברצועה צרה שרצה לאורך הבתים - נראתה קיצונית.
בסיבוב האחרון ביקשה המדינה להתחיל הליך של "רישום ראשון". מדובר בהליך שבו נבדק ומוכרע סופית של מי הקרקע, כשהחוק קובע שכדי לרשום בעלות צריך אדם להוכיח שעיבד במשך עשר שנים לפחות שטח שהוא גדול ממחצית החלקה. ההצעה הייתה פשוטה. אם יתברר שדין הרצועות להירשם על שם המדינה, כפי שסבור היועץ המשפטי לממשלה שיקרה, ניתן יהיה להכשיר בקלות את הבתים. אם לא - לא. מה שבטוח זה שאין הגיון להרוס את הבתים לפני הבדיקה.
אלא שלהרכב, בראשותה של הנשיאה נאור, לא הייתה סבלנות לכל הרעיונות הללו. "הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה", כתבה, וגם הסבירה שאין טעם לחכות לבדיקת הבעלות של המדינה ולעכב את הריסת הבתים, מכמה סיבות.
האחת, משום שהבתים ממילא נבנו בלי היתר, ו"אי חוקיות זו עומדת על כנה בין אם הקרקע פרטית ובין אם ציבורית". השנייה, שההליך של "רישום ראשון" יכול לארוך זמן רב, ובכלל לא בטוח שהוא יסתיים בתוצאה שהמדינה חושבת שהוא יסתיים. נו, תשאלו, אז מה הבעיה לחכות? הרי כמו שאפשר להרוס היום, אפשר יהיה להרוס גם בעוד ארבע שנים, לא? מה, עדיף להרוס בתים שבהם מתגוררות משפחות כבר שנים, בלי לבדוק? אבל לנאור, קצרת הרוח, לא בא לחכות. "יש לציין כי הליך הרישום הראשון אינו תחום בזמן, ולאחריו קיימת אפשרות להגשת ערר ולבסוף עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק", נימקה. "קיים קושי לעכב עד אין קץ את מימוש צווי ההריסה".
רגע לפני שהורתה על הריסה, לנאור היה חשוב לעשות שריר, באמירה שתכף נראה עד כמה היא ריקה. "לא ניתן עוד להשלים עם הפרת החוק המתמשכת. יש לזכור כי הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי החוקיות נותרת על כנה".
# # #
עכשיו בואו נראה מה קורה במקום שבו "שלטון החוק" מטריד את מרים נאור קצת פחות. אצל הבדואים, לדוגמה. ובכן, שלושה יהודים - אשר אורנשטיין ואריה ואברהם גולובנצ'יץ' - רכשו ב-1971 יחד עם אחרים שטח של 2,000 דונם בנגב. מתישהו, בשנות ה-90, התיישבו באזור הסמוך לחלקות שלהם בדואים משבט אלעזאזמה וכעבור כמה שנים, ב-2003, החליטה הממשלה להקים להם יישוב, ביר הדאג' שמו. המדינה השקיעה עשרות מיליוני שקלים בתשתיות ובעבודות לפיתוח מאות מגרשים לבנייה, אלא שהבדואים לא הסתפקו בכך, וחלק מהם פלשו לתוך השטח הפרטי הסמוך של היהודים. פלשו, אמרנו? מאות מבנים בלתי חוקיים הם בנו על השטח הזה.
בצר להם, פנו אורנשטיין והגולובנצ'יצ'ים לרשויות וביקשו שיאכפו את החוק. בדצמבר 2012 השיב להם מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במכתב מרגיע: "יחידת הפיקוח מחוז דרום מבצעת אכיפה נחושה ואינטנסיבית בכל מרחב המחוז ובכלל זה באזור ביר הדאג'". זה היה משפט מנחם, אבל מאחוריו לא עמד כלום. בשטח של בעלי הקרקע היהודים לא בוצעה שום אכיפה, לא לפני המכתב הזה וגם לא אחריו. בלית ברירה החליטו בעלי הקרקע לעתור לבית המשפט. הדרישות שלהם היו צנועות. אנחנו מוכנים לחכות, הבהירו. אנחנו מבינים שזה לא פשוט להוציא מכאן כל כך הרבה פולשים. אין לנו בעיה שזה יארך אפילו חמש שנים. רק בקשה אחת יש לנו מבית המשפט. שיקבע מועד. שיסמן למדינה תאריך יעד, שבו היא מסיימת לאכוף את החוק על העבריינים ומחזירה לנו את האדמה שנגזלה.
למדינה היו נימוקים משלה. אנחנו בדיוק עסוקים בהסדרת היישוב הבדואי החדש הסמוך, הסבירו נציגיה, ואנחנו מניחים שכשנסיים לבנות לבדואים יישוב, יהיה להם כל כך טוב, עד שהם יעזבו מרצונם החופשי את מה שהם בנו באורח לא חוקי על השטח שלכם. ומתי תסיים המדינה להסדיר את היישוב החדש, ביקשו בעלי הקרקע היהודים לברר. "לא ניתן להצביע, לעת הזו, על מועד סופי", כתבה השופטת שרה דברת בפסק הדין שדחה את עתירתם.
בניגוד לשכונת נתיב האבות, שם אף פלסטיני לא הוכיח מעולם בעלות, בביר הדאג' אין שום מחלוקת על כך שהקרקע שרשומה בטאבו על שמם של אורנשטיין וגולובנצ'יץ', שייכת להם. אז איך זה שדווקא שם המדינה נמנעת מלפנות את הפולשים? גם אורנשטיין וגולובנצ'יץ' לא הבינו, ולכן - בסיוע עמותת רגבים - הם ערערו לעליון.
אלא שבעלי הקרקע גילו מהר מאוד שהמנה העיקרית עוד לפניהם, כשמצאו מולם הרכב שופטים בראשות הנשיאה מרים נאור, שעושה הכל כדי לשכנע אותם שהדרישה שלהם לאכוף את חוקי המדינה בנגב, לא סבירה. פתאום התברר שכששופטי העליון רוצים, יש להם סבלנות של בדואי. פתאום התברר שמה שפסקה בשבוע שעבר הנשיאה נאור בפרשת נתיב האבות, ש"הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי החוקיות נותרת על כנה", הוא סתם טקסט חסר משמעות.
פרקליטם, עו"ד עמיר פישר, ניסה להסביר לשופטים שהוא לא לוחץ. אנחנו מוכנים לחכות גם כמה שנים, הבהיר, רק תקבעו בבקשה תאריך ברור לאכיפה. שנדע מתי נוכל לקבל בחזרה את הקרקע שהבדואים פלשו אליה ובנו עליה. "יש מתווה מוגדר של הסדרה שהמדינה לא יודעת להגיד ולהתחייב לזמן", הסביר לו מני מזוז. "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים", נזפה הנשיאה נאור בבעלי הקרקע המסכנים, "אני מציעה לאדוני למחוק את הערעור". "אתם מבינים שהפתרון לא יבוא מאכיפה פרטנית", הוכיח אותם שוב מזוז, "זה מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד".
הבנתם? לא? אז קחו עוד סיפור, שכבר הוזכר כאן בעבר. בתחילת שנות ה-80 פלשה חבורת בדואים לשטח סמוך לכביש ירוחם-דימונה והתיישבה בו. ב-1990, אחרי ניסיונות כושלים לפנות אותם, הגיש מנהל מקרקעי ישראל תביעת פינוי נגד 82 בעלי משפחות. ב-1997 ניתן פסק הדין שקבע שהבדואים משקרים, שהסיפורים שלהם על אבות אבותיהם שישבו במקום מצוצים מהאצבע, ושבתוך חצי שנה הם חייבים לפנות את השטח. הבדואים ערערו לבית המשפט המחוזי והפסידו שוב.
התחנה הבאה הייתה בבית המשפט העליון, בהרכב שבו ישבה גם השופטת נאור. "אין הצדקה לדון בפרשה זו בגלגול שלישי", קבעו השופטים, אבל גילו שכשהם רוצים יש להם הרבה סבלנות. "לא מיהרנו להסיר את הבקשה מסדר יומנו", כתבו 17 שנה אחרי תחילת ההליכים וחצי יובל אחרי הפלישה. "נעתרנו פעם אחר פעם לבקשות דחייה, והכל מתוך כוונה לתרום בכך להשגת פתרון מוסכם".
סליחה? פתרון מוסכם? מה בדיוק יש להסכים כאן, כשהסיפור כל כך פשוט ועניינו עבריינים שפלשו לשטח מדינה והפסידו בכל הליך אפשרי? אז זהו, שמסתבר שלעתים נושבת על השופטים רוח פייסנית שיודעת לחבק גם עבריינים. "נוכח מורכבותו של הסכסוך מבחינה ציבורית ואנושית, ועל מנת לאפשר לצדדים למצות את המגעים להסדר, אנו מוסיפים ומורים כי ביצוע צווי הפינוי יעוכב לפרק זמן נוסף של 18 חודשים", קבעו. וכי למה צריך כאן הסדר? ואיזה מסר משדרת השופטת נאור כשהיא מציעה ללכת להסדר עם מי שבנו בלי היתר על שטח שלא שלהם, לפני, תוך כדי ואחרי ההליך המשפטי?
# # #
את סיפור המאחז המפונה במגרון אתם בטח זוכרים, נכון? גם שם ישבה נאור בהרכב. גם שם התושבים והמדינה ביקשו ארכה לפני ההריסה. זה מה שענו להם נאור ועמיתיה בפסק הדין: "עמדתנו היא כי בשים לב למשך הזמן הארוך, ארוך עד מאוד, בו נוקבים הצדדים בבקשה להארכת מועד... ולמשך הזמן בו הייתה העתירה תלויה ועומדת, וכן לארכה שכבר ניתנה בפסק הדין - אין להיעתר לבקשה... האינטרס הציבורי באכיפת החוק צריך לבוא לידי ביטוי וכך גם שלטון החוק וכיבוד החוק... הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת". עם יד על הלב, לא בא לכם לצחוק?
עכשיו תשמעו את הקטע הכי מעניין בסיפור. זוכרים את הבדואים מכביש ירוחם-דימונה? אלה שנאור נתנה להם ב-2007 שנה וחצי להתפנות? ובכן, הם עדיין שם. לא סתם שם. מדינת ישראל שכרה את שירותיו של משרד מתכננים והיא עומדת להקים להם יישוב חדש. כן, באותו מקום שבו הוצאו להם ב-1990 צווי הריסה. באותו מקום שממנו שלוש ערכאות קבעו שהם צריכים להתפנות. עכשיו בואי, הגברת נאור, וספרי לנו עוד קצת - כמו שסיפרת בשבוע שעבר לתושבי נתיב האבות - על "חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה".
עוד דוגמה? בבקשה. ב-1935 רכש שלמה איסמעילוף, יהודי ציוני שנמנה עם קהילת "אנוסי משהד" בפרס - קהילה שהצטוותה לקבל על עצמה את דת האסלאם - 150 דונם בנגב תמורת 891 לירות. תשע שנים אחר כך הלך איסמעילוף לעולמו והיום מחזיק בבעלות משותפת בקרקע נכדו מארק, בעבר היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית. במשך שנים עמדה הקרקע ריקה. בשנות ה-80 התיישבו בה בני משפחת אבו קווידר, שהגיעו מעזה, והחלו להקים עליה מבנים. המבנים הלכו והתרבו, ממש כמו המשפחה, והיום ניצב במקום כפר בלתי חוקי המונה למעלה מ־300 בתי קבע. לזכותם של הבדואים ייאמר שהם לא טענו מעולם שהקרקע שלהם. "ארד אל-יהוד" הם מכנים אותה. האדמה של היהודים.
ב-1999 באה אליהם מנהלת הבדואים עם הצעה נדיבה. אתם, מצדכם, תעברו לרהט. המדינה, מצדה, תעניק לכם מגרשים בחינם וגם תפצה אתכם על הרצון הטוב. הבדואים הסכימו, ההסכם נחתם, אלא שאז התברר שלעיריית רהט אין שום כוונה לאפשר למשפחת אבו קווידר להצטרף אליה. בינתיים הזמן עבר, הכפר התרחב והמדינה, שחשה מחויבת לדאוג לרווחתם של הבדואים, בנתה על השטח הפרטי של איסמעילוף וחבריו בית ספר וגני ילדים. את הפרשה הזו חשפו בזמנו אנשי עמותת רגבים, שדרשו בשמו של איסמעילוף שהמדינה תואיל להרוס את הכפר הבלתי חוקי, בדיוק כפי שנעשה במגרון.
כששום דבר לא קרה - מעבר להבטחה של המדינה משנת 2009 שבתוך חמש שנים יפנו הבדואים את השטח - פנה איסמעילוף לבית המשפט המחוזי וביקש לבצע את צווי ההריסה שהוצאו למבנים בעבר. "הנושא סבוך", הבהיר בית המשפט, אלא שאת איסמעילוף לא עניינו הבדואים וגם לא מצבם הסבוך.
עניינה אותו הקרקע שרשומה על שמו בטאבו ושהמדינה לא מוכנה לסייע לסלק ממנה את הפולשים. איסמעילוף, איש עדין, ערער לעליון והודיע שהוא לא לוחץ. רק תנו לי תאריך יעד, ביקש מבית המשפט. אבל בית המשפט סירב. השופט יצחק עמית הסביר שלמדינה יש בעיות. יש לה משאבי אכיפה מוגבלים. יש לה "אינטרסים לאומיים רחבים שמדינה רשאית לשקול כשהיא מפעילה שיקולי אכיפה". יש לה סמכות "לבחור איך לפעול במקרה קונקרטי מתוך מספר אופציות סבירות".
מה בשורה התחתונה? בשורה התחתונה מארק איסמעילוף נאלץ לראות את הבדואים ממשיכים לבנות באופן בלתי חוקי על השטח שלו גם בימים אלה ממש, ונאלץ גם להבין שמבחינתו של השופט יצחק עמית הכל בסדר, בסך הכל. "נחה דעתנו כי המדינה פועלת לבלימת בנייה חדשה על הקרקע", כתב, כשהוא מסרב לקצוב למדינה מועד שבו תפנה את הפולשים. "לצד חובתה של המדינה להגן על קניינם של המערערים, חלות על המדינה חובות נוספות, לרבות מתן מענה לצורכי בני השבט... לצד זכותם החשובה של המערערים לקניין, על המדינה לקחת בחשבון במסגרת סדרי העדיפויות לאכיפה גם את זכותם של בני השבט לכבוד".
זוכרים לצרכיו ולכבודו של מי דואג בית המשפט העליון, נכון? לצרכיו של שבט שבונה כבר עשרות שנים באופן בלתי חוקי על הקרקע הפרטית שרשם סבא של מארק איסמעילוף בטאבו לפני יותר מ־80 שנה.
אז עשו לי רק טובה קטנה. כשהשופלים יהרסו את בתיהם של תושבי נתיב האבות, בגלל רצועה של מטר שעוברת להם בסלון, רצועה שאף פלסטיני לא הוכיח עד היום שהיא שלו, תזכרו שמרים נאור, הנשיאה ששלחה אותם, מאפשרת למאות בדואים להמשיך לבנות בנגב על קרקע פרטית של יהודים.
וכשתשמעו את נאור מדברת על שלטון החוק, תדעו שהכל חרטא. שיש מרים נאור א' ויש מרים נאור ב', ושתי אלה לא פגשו מעולם זו את זו.