זאת לא הבריאות: הבעיה של הילרי קלינטון היא באמינות

אירועי אתמול עלולים לתעתע, אך ראוי לומר כבר בפתיחה: ככל שידוע לנו כעת, בעייתה המרכזית של הילרי קלינטון אינה בעיית בריאות – בעייתה היא בעיית אמינות. היא מועמדת שבאופן עקבי, בין 60%-70% מהציבור אומרים שאיננה "ישרה וראויה לאמון".

בנסיבות כאלה, ההסברים שמנפק הקמפיין שלה על מה שהוביל לפרישתה המוקדמת מטקס הזיכרון במלאת 15 שנים לאירועי ה-11 בספטמבר, נופלים על אוזניים ספקניות. בנסיבות כאלה, יידרשו יותר מאשר כמה הודעות מרגיעות כדי לשכנע את הציבור שקלינטון, הפעם, אומרת את האמת. השבוע הזה מצדיק סחרחורת ותחושה של חוסר יציבות. מזג האוויר אומנם לא חם במיוחד, כך שסיפורי ההתייבשות נשמעים בעייתיים. מצד שני, לקלינטון יש הרבה סיבות לסבול ממתח, מחרדה, ומכל מה שמתלווה לאלה.

אחרי שבועות ארוכים שבהם הבחירות הסתמנו כמחזה שסופו נכתב מראש, הקמפיין של דונלד טראמפ התאושש וסגר במעט את הפער בסקרים. קלינטון תרמה שלשום את הטעות הקשה הראשונה שלה, כאשר השליכה את מחצית תומכיו של טראמפ באבחת לשון חדה ל"סל" של מקרים "מצערים" (וזכתה לתשואות רמות – מסוג התשואות שזכה להן גם יאיר גרבוז בנאום "מנשקי המזוזות").

ועכשיו צפה גם שאלת הבריאות של המתמודדת בת הכמעט-שישים-ותשע (הפרחים באוקטובר). קלינטון היא לא רק האישה הראשונה שמתמודדת לנשיאות. אם תיבחר, היא תהיה גם הנשיאה כמעט הכי מבוגרת (מעט צעירה מרונלד רייגן, מעט מבוגרת מוויליאם הנרי האריסון), כמעט רבע מאה מבוגרת מכפי שהיה בעלה, ביל קלינטון, כאשר נבחר בגיל 46 לנשיא.

טראמפ זכה בתחמושת כפולה

המטה של טראמפ מתעקש כבר זמן רב שמשהו עם היריבה לא בסדר. אבל את טראמפ לא לוקחים ברצינות. דיבורי הבריאות של הילרי קיבלו את אותה תשומת לב שמקבלים דיבורי הגדולה של פוטין, או קשקושי אני-אכריע-את-דאעש-תוך-יומיים. עכשיו תהיה לו תחמושת כפולה: גם הבריאות של היריבה – וגם ההתעלמות של התקשורת. טראמפ ישתמש בה ללא רחמים. קלינטון תצטרך למצוא דרך להדוף אותה, כשאין לה ריח טרי של טיח.

ומה אם הבריאות שלה באמת לא בסדר? כבר אתמול, בלי קשר להסברים שתספק בהמשך, חל שדרוג משמעותי במעמדו של הסגן הסולידי שבחרה, הסנאטור טים קיין. הציבור, שראה את המועמדת מועדת בדרכה למכונית, לא יוכל שלא להרהר בתסריט של "מה אם". קלינטון מצדה, תוכל לבחור להתמודד גם אם בריאותה איננה מושלמת, בטענה שקיין יוכל להחליף אותה בכל עת שהדבר יידרש.

אך תיאורטית, יכול להתממש גם תסריט דרמטי יותר, שכמוהו בדיוק עוד לא היה: המועמדת תודיע שבריאותה אינה מאפשרת לה להתמודד, ולמפלגה הדמוקרטית יהיה זמן קצר מאוד לקבוע מי יבוא במקומה. על פי מה שקובע סעיף 2 של חוקת המפלגה, במקרה של נבצרות או פרישה תתכנס ועדת המפלגה – לא כלל צירי הוועידה שהתייצבו לאירוע ביולי, אלא המנהיגים המרכזיים שלה, כ-300 איש ואישה – כדי לבחור לה מחליף.

זה קרה פעם אחת בעבר, אך לא עם המועמד לנשיאות, אלא עם סגנו. זה היה תומס איגלטון האומלל, שהיסטוריה של אישפוזים פסיכיאטריים ומכות חשמל שקיבל נחשפה רק לאחר שקיבל על עצמו את המועמדות לסגנות הנשיא, בבחירות 1972, שבהן העמידה המפלגה הדמוקרטית לבחירה את ג׳ורג׳ מקגוורן. הוא וסגנו המחליף, סרג׳נט שרייבר, הובסו על ידי הרכבת הדוהרת של ריצ׳רד ניקסון.