השבוע, במהלך טיסה לקפריסין, חוויתי חוויה שאני רוצה לחלוק עמכם. הכל התחיל כשזכיתי לשבת במושב מיוחד במטוס בזכות השכן שישב במושב שלצדו: ספר תורה. ביוזמתו של ידיד יקר נכתב ספר תורה לעילוי נשמת חיילי צה"ל הקדושים שנפלו בעת מבצע צוק איתן. הספר הוכנס לבית חב"ד בלימסול, שהוקדש גם הוא לזכר הנופלים ונקרא בשם "בית חב"ד - צוק איתן". למעמד סיום הספר והכנסתו הוזמנו ובאו בטיסה המדוברת כל בני משפחות החיילים הנופלים, ועמם עוד רבנים ואישי ציבור.
במהלך הטיסה, בעוד אני נשען קצת על הארגז שבו מונח ספר התורה, שמעתי לפתע את ספר התורה מדבר אלי. בתחילה חשבתי שאני חולם חלום, אבל אחרי מילות נימוסים קצרות, שאל אותי ספר התורה: "חשבת כבר מה אתה הולך להגיד בנאומך הערב?". "האמת, לא", עניתי לספר הסקרן, "מה כבר אפשר לומר למשפחות כה יקרות שהקריבו את הקורבן הגדול ביותר למען עם ישראל ואיבדו את היקר מכל?". "בוא אספר לך סיפור ששמעתי מפי סב סבי, ספר התורה הראשון בעולם, שנכתב בידי משה רבנו בעצמו ושהיה מונח בבית קודש הקודשים", ענה לי הספר. "בבית המקדש, בקודש הקודשים, על גבי ארון הברית, התנוססו שני הכרובים. מדובר בפסלי זהב גדולים בדמות מלאכים, פורשי כנפיים מלמעלה, שסוככו בכנפיהם על הארון. הכרובים הללו לא היו סתם פסלים דוממים, אלא פסלים חיים שבצורתם ובדמותם סימלו את טיב הקשר ואת מצב מערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה בכל רגע נתון.
הנוכרים לא יכולים להבין
"בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, והקב"ה מאיר פנים ומרעיף אהבה על עם ישראל, היו הכרובים מעורים זה בזה. מחובקים פנים אל פנים, ובכך מבטאים את החיבה ואת האהבה השוררת בין עם ישראל לקב"ה. אך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, ויש קצת ברוגז ומתח חלילה, היו הכרובים עומדים להפך, כשגבם איש אל רעהו, מבטאים את הריחוק ואת הסתר הפנים השורר בין עם ישראל לקב"ה. בשעה שנכנסו נוכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו ברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?".
כלומר דווקא ברגע הנורא ביותר של החורבן, כאשר האויבים פורצים אל הקודש פנימה ומחללים בגסות את המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, הכרובים מעורים זה בזה. כביכול, נראה שכעת זהו זמן שבו הקב"ה מראה לנו אהבה וקירוב. הייתכן? הנוכרים לא יכלו להבין ולעכל זאת, ולכן לגלגו על כך. אבל אנחנו, בני ישראל, בניו אהוביו של הקב"ה, יודעים ובטוחים שגם ברגעים הקשים ביותר, כאשר הקב"ה כביכול מסתיר את פניו מאיתנו, ואנו חווים חלילה חורבן - לאומי או אישי - הקב"ה ממשיך לחבק אותנו, ובדרך נסתרת כלשהי, דרך שלעולם לא נצליח להבינה, הוא מעניק לנו אהבה ונותן לנו את הכוח להתנער מן העפר, להתגבר על הכל ולהמשיך לבחור בחיים.
את כל זה סיפר לי ספר התורה בדרכנו לקפריסין, אולם רק בסופו של אותו יום ארוך ומרגש שחוויתי עם בני המשפחות, הבנתי עד כמה הוא צדק: "למרות הכל, עם ישראל חי, לנצח נצחים".
הכותב הוא שליח חב"ד לשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת "סי אנד סאן" בתל אביב