תשעה חודשים לפני שאלד את בננו הבכור, יירד גשם זלעפות. אפילו החזאי התורן יופתע מכך שהקו האדום במפלס הכנרת כבר כמעט לא נראה. הרעמים בחוץ יישמעו בדיוק מושלם - שש שניות לאחר כל ברק. גם החשמל יצנח מפעם לפעם, מה שייצור פגישה עם בעלה של השכנה שינזוף "למה את יוצאת כל רגע? תיכנסי, החום סתם בורח, אני ארים לך את הפקק".
אודה לו אבל לא בלב שלם. אדע כי הוא ואשתו, האחות מבילינסון, בטח מרכלים על כך שבזמן האחרון הם כמעט לא רואים אותך שב הביתה, ואיך זה שאני, בחורה צעירה, הזכורה להם בתור בליינית הרואה את הבית רק כשעולה השחר, פתאום יושבת לילות שלמים עם קולות סרטים וריח פופקורן בתוך הבית הקטן וממתינה.
באותו הלילה, תשעה חודשים לפני שאוחז צמוד לחזה בילד הקטן בעל העיניים הירוקות, אמלא את עצמי כעס על כך שאתה לא איתי, במיוחד במזג האוויר הכי מפחיד שידעה ישראל בשנים האחרונות. לא אגיב לאס־אם־אסים שלך. לא אענה לך על "אכלת?" או "שתית?" או "עוד שעתיים אני מגיע". וגם לא אכניס למייבש את בגדי העבודה שלך, כמו שביקשת. אשב לי לבדי על הספה שקנינו כשעברנו לגור יחד ואחכה.
בשלוש לפנות בוקר, רגע לפני שעיני ייעצמו, אשמע את רשרוש המפתחות ואזדקף על הספה. אבל לא אפנה מבט לכיוון הדלת, כאילו אתה רוח זרה שמיד תחלוף. "יפה שלי", תתקדם אלי. "מרסל, דברי אלי, למה את לא עונה לי?".
אביט בך, תיראה עייף, רטוב ומזוקן, ובכל זאת תחייך את החיוך שאני כל כך אוהבת. "נמאס לי", אשיב, "אני כבר לא יכולה לשאת את הלילות הללו בבית לבד, אתה מבין? לא אכפת לי כמה אתה מרוויח במשמרות הלילה. נצא פחות, נצטמצם, נבטל את הנסיעה לתאילנד, כבר הייתי בתאילנד גם ככה, אין לנו חובות ואנחנו לא רעבים ללחם. פעם הייתי רגילה לבית ריק, היום אני לא יכולה לסבול אותו. אני מפחדת להיות פה לבדי. שנים שאבא שלי עבד לילות במונית ואמא שלי קיבלה צורה של ספה, אף על פי שהייתה לה מיטה זוגית ענקית. ותראה אותי, כבר חודשיים שאני בדיוק אותו הדבר, עם נדודי שינה וספה עם שקע גדול. די כבר, נו, די כבר", אצעק באוזניך ואתחיל ללכת לכיוון החדר. "חכי רגע", תלך אחרי, "לא ידעתי שזה כל כך מפריע לך, אני מתנצל, מרסל. זה בשבילך, את רגילה ליותר, רציתי לתת לך יותר".
"מי אמר לך את השטויות האלה?", אצעק. כשתזיז את הראש לאחור, דמעות יעלו בעיני. אתה כל כך טוב ולפעמים אני כל כך מפלצת. "אף פעם לא היה לי מישהו בבית, ועד שיש הוא עוזב אותי בשביל עוד כמה גרושים. אל תלך ממני יותר", אבקש. הפעם כבר לא אצליח להשתלט על הדמעות.
"מחר זה נפסק, אני נשבע לך, אהיה כל כך הרבה בבית שלא תוכלי לראות אותי כבר", אתה תבטיח ותתקרב אלי, תאסוף אותי אליך ותרטיב את פיג'מת החתולים המביכה שלי במדי העבודה שלך. אפשוט אותם ממך, אתה תרעד מעט. "יש מים חמים", אלחש, אבל אתה תתעלם מכל מה שאגיד, תנשק אותי ותיקח אותי אל המיטה הזוגית, זו שעמדה ריקה כבר יותר מדי לילות.
תשעה חודשים לפני שאלד את בננו בכורנו, בלילה גשום אחד, תבקש ממני לא לכעוס עליך יותר. וכשאגיד לך באוזן שהשקט הורג אותי, תבקש ממני רשות להביא קצת רעש הביתה. וכשאסכים, תביא אל רחמי את בננו הראשון.
והוא יהיה יפה כמוך, את זה אני יודעת בוודאות. במשך כל הריוני תלטף את בטני ותשיר לו את השיר שסבך שר לך כשהיית ילד חבול מנחת זרועותיו המקועקעות של אביך. ובלילות קצת פחות גשומים, כשאבקש ממך להביא לי ענבים או כנאפה מהדרוזי ביפו, תניע את הסובארו הישנה ותחזור עם כמות כפולה מזו שביקשתי.
"את יודעת", אמרת לי לפעמים, "אם הייתי ממשיך לעבוד בלילות, אולי יכולנו לקנות את החדר שרצית מהנגר ההוא שבונה לכל המפורסמים. ואולי יכולת להישאר שלושה ימים במלונית ליד בית החולים".
מבט אחד ממני יספיק לך כדי לנצור את המשפטים הבאים ולא לשחרר אותם אל האוויר. אספר לך איך סבתי כרעה ללדת במעברות של לוד, וכשנולדה אריאלה, בכורתה, עטפו אותה בשמיכה ירוקה ששימשה באותו הבוקר לאיסוף תפוחים מהשאריות שהקיבוץ ליד היה משליך.
ובכל זאת, גדלה אריאלה, הפכה לנערה יפה ואז לאישה חכמה עם בית איתן וערכים. וחוץ מזה, הנגר ההוא גם ככה סתם טרנד חולף. לילד שלנו לא יהיו הטיטולים הכי יקרים, לא חוג שחייה בגיל שלושה חודשים וגם לא חופשות בחו"ל לפני גיל שנתיים, אבל בלילה, אם יבכה, תקום אליו אמו, תאסוף אותו ותשב איתו על כיסא הנדנדה. וכשעיניו ייסגרו, יבוא אביו ויחליף אותה.
"תהיה לנו משפחה יפה", אגיד לך תשעה חודשים לפני שיבכה הבן הראשון שלנו בחדר הלידה. ומיד אחר כך הוא יחייך. אני אתלהב ואבקש ממך לצלם, אבל האחות, השכנה מבילינסון, תגיד "זה חיוך בלתי רצוני".
"רצוני מאוד, הוא יודע מי זו אמו", אתה תגיד לאחות, השכנה הרכלנית, ותצלם את הבן הלא עשיר כשהוא מחייך.
כשהייתי ילדה הסתכלתי על בני הטובים בכיתה. איך לבשו ג'ינסים עם תוויות מותגים בולטות שגם עיוור יוכל לשים לב אליהן, ואיך בכל חופשה הם קיבלו את הקייטנה עם הכי הרבה אטרקציות. ידעתי שאצלי המקרה אבוד. העושר לעולם לא יהיה מנת חלקי.
אבל בערבים, רגע אחרי שסירקה אותי אמי, בדקה אם יש כינים או שאפשר להניח לי ויצאה מחדר האמבטיה, עמדתי מול המראה ונשבעתי שלילדי יהיה הכל - ולא משנה מה אצטרך לעבור בשביל זה. במהלך השנים גיליתי שכל אדם חסר אמצעים נדר בדיוק את אותו הנדר, אז הפסקתי לייחס לו חשיבות. החלטתי שאתן לילדים את כל האהבה שיש בי.
תשעה חודשים לפני שאלד את בננו הבכור, באותו לילה גשום, רגע אחרי שתאהב אותי ואז בעדינות תלביש לי בחזרה את הפיג'מה המחממת, שוב יקפוץ החשמל. המזגן יחדל מעבודתו ומעט האורות שהשארנו בבית יכבו. "חכי פה", תלחש לי ותדדה לכיוון היציאה. אחרי כמה שניות אשמע אותך צועק "אאוץ', הזרת נתקעה לי בפינה של הקיר". אני אצחק, ואתה תגיד "אני שמח שזה מצחיק אותך" ותפתח את דלת הבית. אשמע את השכן קורא בשמך ומוסיף "איזו הפתעה, עזוב, אתה יכול להיכנס, אני ארים לכם את הפקק".
"זה בסדר, אני פה עכשיו", תגיד לו בקול רציני ותרים את הפקק. "שיהיה לילה טוב", תברך אותו. רגע לפני שתסגור את הדלת, הוא יגיד לך: "היא אוהבת אותך המרסל הזו, יאללה, תביאו לבניין איזה ילד".
אתה תצחק ותשאל אותו "ואם זו תהיה ילדה".
השכן יסגור את דלתו, תסגור גם אתה. תחזור אל חדר השינה ותשאל "רוצה גם ילדה?".
אחייך. זה לא ייאמן, קוויאר משובח או סתם נזיד עדשים, מטורף כמה שאני אוהבת אותך.