כבר שבוע שמדי יום אני לוקח את הטלפון הנייד, פותח את אנשי הקשר ומנסה לבצע פעולה בסיסית - למחוק את המספר של אבי מרשימת המועדפים. האיש נפטר כבר לפני שנתיים וחצי, וזה לא שהוא הולך להרים לי טלפון או שאני אליו, אבל בכל זאת אני פשוט לא מצליח לעשות את זה. משום מה דווקא האקט הקטן הזה, מחיקת המספר, הוא המכשול הכי גדול בהשלמה שלי עם האובדן. ואי אפשר שלא להתפעל מכמה שהסלולרי הפך למהותי וחשוב בחיינו, כמה שלכל פעולה בו יש חשיבות עליונה.

בכל שנה לקראת יום הפטירה של אבי אני מתקשר למחלקות מודעות האבל של כל העיתונים ומפרסם מודעה על האזכרה השנתית. בכל חודש אני מעביר תשלום לגנן שדואג לקשט את חלקת הקבר של אבא שלי בפרחי העונה. בכל יום אני מביט בציור של אבא שנמצא בחדר העבודה שלי - אותו ציור שהוא תמיד אמר לי שכשימות זה הדבר הראשון שהוא רוצה שאקח - אבל דווקא את הפעולה הקטנה של מחיקת המספר מרשימת אנשי הקשר אני לא מצליח לעשות.

ביום רביעי, 7 בחודש, כמו מיליונים אחרים ברחבי העולם, פתחתי את אתר הבית של אפל וצפיתי בשידור החי של השקת האייפון 7. אין ספק שהמכשיר החדש מביא עמו חידושים מסעירים ואפילו פורצי דרך, אבל בסתר לבי קיוויתי לגלות שהאייפון 7 גם מגיע עם תוכנה מיוחדת שמוחקת אנשים שמתו מרשימת אנשי הקשר.

בדרך כלל הייתי מדבר איתו בשעות הכי משונות שיש. הוא היה נוהג להתקשר אלי או באמצע הלילה או ממש מוקדם על הבוקר. כמו שהוא היה בלתי צפוי כאדם, הוא גם היה בלתי צפוי במדיניות הצלצולים שלו. השיחות הבהולות שהייתי מקבל ממנו בענייני טכנולוגיה היו הכי מצחיקות. פעם הוא התקשר באמצע הלילה ואמר לי להגיע אליו במיידי, כי הוא נמצא במשבר. הגעתי אליו והוא לקח אותי אל המחשב שלו, פתח את תיבת המייל והראה לי על הצג הודעת שגיאה שאמרה, "לא הייתה אפשרות לשלוח את ההודעה מפני שהשרת דחה את הנמען".

"מי זה השרת הזה?", הוא החל לצרוח והעיר חצי שכונה, "מי הוא חושב שהוא? מי הוא שהוא דוחה את ההודעה שלי? מי זה החרא הזה? אתה מכיר אותו?".

דבר דומה התרחש כשהוא ניסה לחבר למחשב מדפסת חדשה. הופיעה לו הודעת שגיאה שהתריעה כי עליו לפנות ל"מנהל ההתקנים" בשביל לפתור את הבעיה. הוא התקשר אלי, כולו בעצבים, והסביר לי שצלצל ל־144 וביקש את הטלפון של מנהל ההתקנים של המחשב שלו (הוא ממש נתן להם את מספר הדגם של המחשב), ובתגובה פשוט ניתקו לו בפנים. "מי זה המנהל הזה", הוא צרח, "מי הוא חושב שהוא שאי אפשר להשיג אותו?".

סביר להניח שאבי היה האדם האחרון שהתקשר למוקד 144 (מי מתקשר ל־144 כיום?). זה קצת כמו שהוא התקשר אלי פעם ואמר שהוא לא מצליח למצוא מונית והוא רוצה שאתן לו את המספר של גט טקסי. "אבא", אמרתי לו, "כל הקטע של גט טקסי זה אפליקציה שנותנת לך את האפשרות להזמין מונית דרך הטלפון בלי להתקשר. זאת בעצם תחנת מוניות וירטואלית, זה לא כמו הקסטל".

"טוב", הוא אמר לי בבלבול מוחלט, "אני כבר אשאר בבית".

פעם התקשרתי אליו והוא הסביר לי שהוא משחק במשחק מחשב. זה היה קצת משונה בעיני, ומיד שאלתי אותו באיזה משחק מדובר. הוא אמר לי שזה משחק שמשחקים בג׳ימייל: אתה הולך להגדרות ואז לאופציה של "ססמה חדשה" ומציע ססמאות חדשות. ג׳ימייל נותן לך ציון ואומר לך אם הססמה "חלשה", "בינונית" או "חזקה".

"וכמה זמן אתה משחק בזה?", שאלתי בתדהמה. "לא הרבה", הוא השיב, "4־5 שעות. אתה לא מבין איזה ססמה נתתי לא מזמן, הג׳ימייל התפעל ממני".

"אגב, אתה בכלל זוכר את הססמה שלך עכשיו?"
"שאלה טובה, לא נראה לי".

באחד הרגעים בשבוע האחרון, כשהייתי מול הטלפון וניסיתי ללא הצלחה למחוק את המספר של אבא, הרהרתי באפשרות להתקשר למספר ולראות מה קורה. אם המספר מנותק ואולי בעצם מישהו יענה לי. ואם יענה, מי זה יהיה. ממש רציתי לעשות את זה, אולם לא היה לי האומץ או החוסן הנפשי, הדרוש בשביל פעולה כזו. פשוט לא יכולתי. משהו בי לא מסוגל לעשות את זה.

במקום לחייג את המספר ישבתי והבטתי בטלפון ובמספר של אבי ברשימת אנשי הקשר. וכמו הולדן קולפילד ששואל ב"תפסן בשדה השיפון" לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא, תהיתי אני לאן המספרים הולכים כשאנשים מתים.

השאלה רלוונטית במיוחד אם זה מספר ממש אטרקטיבי כמו שהיה לאבא שלי. הוא קיבל את המספר הזה משום שהיה לקוח VIP. בתור לקוח מועדף, בכל פעם שיצא לשוק אייפון חדש היו שולחים לו מכשיר בחינם.

אבל עולם הסמארטפונים ממש לא עניין אותו. בפעם האחרונה ששלחו לו מכשיר כזה הוא נתן אותו מתנה לדוור. "מה עשית?", שאלתי אותו כלא מאמין ברגע שהוא סיפר לי את זה. "אתה לא מבין", הוא הסביר, "אנחנו חיים במדינה מאוד חמה, לא פשוט להיות דוור במדינה כזאת".