שתי טעויות גורליות ביצעתי בדרך לסופ"ש באילת. הראשונה הייתה צפייה בכתבה של מתן חודורוב בערוץ 10 שבישרה על מותה הקרוב של העיר; השנייה הייתה האזנה לשיחה של זמר ידוע, שהודיע למנהלת האישית שלו בנחיתה בעיר: "על הבוקר אני עוזב כאן, שמעת? המקום הזה מדכא אותי, לא יכול לסבול אותו". ינקתי מהסיגריה מחוץ לטרמינל הקטן, הבטתי בצדיק שלי משתולל על המזוודות הנוסעות לאטן באולם, וסחטתי מעצמי הבטחה להתנהג יפה, על אף הנתונים המזעזעים בפתיחה.
הסרוטונין החל בצניחה כבר בהגעה לשדה דב. חם, מעיק, מהביל ואנשים שרבים עם דיילות הקרקע, במקום עמוס באנשים. הורידו אותם מטיסה, דחו להם בשלוש שעות, וכולם בטירוף. אם אני לבד במצבים כאלה, אני פשוט מוותר. אבל כאשר אני חלק מהמשלחת של כיפוש, אני פשוט מכונס לתוך עצמי ונעלם ממני. יש לי סלולרי בכיס וחפיסת סיגריות, ויש את המפיקה הכי טובה בארץ שתטפל בכל, כולל גיא שנהנה מהסצינה באנרגיה מדהימה, כאילו לקח נקודה אקסטרה של md. הוא אפילו מצויד בבקבוק מים.
"אבא, במטוס תיקח אותי לראות את הנהג?".
בטח חיים שלי, אבל עכשיו תהיה ליד אמא, אבא לא מרגיש טוב.
"אמא, אבא חולה", הוא צהל בהתלהבות, "תביאי לו אמבולנס, אני אוהב לשמוע את הצפצוף של האמבולנס".
הבטתי בו, ואפילו קינאתי, איך הוא נהנה מכל תשומת הלב של הקהל העצום באולם. הסיבה שאנחנו בדרכנו לעציון גבר היא אירוע בחברה שכיפוש עובדת בה. אם לא היו מארחים אותנו, לא הייתי שוקל לטוס לשם. אילת שקולה בשבילי למציאות בישראל. הטבע ארגן לנו שכיית חמדה, אנחנו הצלחנו להשמיד אותה. אין שום חשיבה אסטרטגית קדימה, הכל מתבסס על קומבינות מיידיות, רק לעבור את היום.
סוף-סוף הגענו למטוס. גיא בדק את כל הכפתורים, אני הייתי אדיש והגיע הכלכל הראשי לנזוף בו. "אני אתנהג יפה, אני לא אעשה את זה יותר", הבטיח הנוכל הקטן, וחייכתי לעצמי למראה הדייל שקנה את ההבטחה. בלדה לנאיבי, אתה רק בתחילת הסרט, יש לך עוד 35 דקות. אז אחרי שהילד ראה את הנהג של המטוס, ומחה על כך שלא נתנו לו לנהוג קצת, ושמענו את הזמר המדוכא, הגענו למונית. נהגי מוניות הם המקורות האמינים ביותר למצבה של עיר.
"קוף, העסק מת. אני חי כאן 40 שנה. את הממשלה זה לא מעניין, את ראש העירייה מעניין רק בטון, עוד מלונות ושטויות. אין כאן כלכלה, חיים מהיד לפה. מי שיש לו שכל נוסע לעקבה, מי שאין לו, רק נוחת כאן ויוצא לטאבה. זה המצב כאן. אנחנו לא מעניינים אף אחד".
נזכרתי באטלנטיק סיטי, לפני 40 שנה. הייתה חינדק בדרום ניו ג'רזי, סתם מקום. החלטה של הממשל להקים בתי קזינו הצילה את האזור. פתאום נהייתה שם כלכלה. אבל כאן העייסק עובד על גחמות, לא לפי שיטה. הגענו למלון, מפואר מאוד לפי קנה מידה ישראלי - שהוא לא קנה מידה לכלום. חיכיתי בחוץ כאשר כיפוש טיפלה ברישומים. זה אחד מהיתרונות להיות נשוי, שהאישה מטפלת בכל.
המלון אירח גם כנס של רופאים. מונית פלטה רופא בכיר שאני מכיר, מלווה בצעירה יפה מתוצרת המדינות הבלטיות, שאינה אשתו. כי את אשתו אני מכיר, והיא לא בלטית בכלל. חשבתי שאם היא הייתה כאן במקומי, הוא היה נזקק לטיפול של כמה פלסטיקאים בכירים מאוד אחרי המפגש. האיש אמיץ, סיכמתי ביני לביני. הוא זיהה אותי, ונד בראשו לשלום, הגבתי באותה תנועה. יש עדיין אנשים בארץ שבטוחים שאילת היא עיר מקלט, ומה שקורה בה נשאר בה. אולי.
****
כיפוש והצדיק ירדו לבריכה, ואני ירדתי לבר לאכול משהו. כריך, בירה שחורה ואספרסו, עולים בעיר הזו 35 יורו. אז איך יגיעו לכאן תיירים? צפיתי מבעד לחלון בשעון הדיגיטלי בבריכה, שהודיע שהטמפרטורה היא 41 מעלות. אני לא תפקודי באקלים כזה, ואף שהבטחתי לכיפוש שאצטרף אליה לבריכה, עליתי לחדר לנמנם קצת במזגן. הרי יש גבול לסבל.
בארוחת הערב חשבתי שאני צריך לידי את הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג כדי שיסביר לי את ההתנהגות השבטית של עם ישראל. לראות את הציבור פוסע לשולחנות, עם צלחות עמוסות בשני קילו מזון, זה קטע לא ברור. הייתי במאות מלונות בעולם, בכל היבשות שקיימות, וזה אירוע שמתקיים רק בישראל. למה ככה? איפה זה קרה לנו? ביציאת מצרים? בשואה? הרי בבתים האוכלוסייה לא צורכת אפילו 20% מהכמויות האלה בארוחה ממוצעת. ברמת הטעם האוכל הרי בינוני ומטה, אז מה קורה לנו בדיוק כאשר אנחנו מגיעים למלונות? כשאפגוש בפרופ' אלמוג אשאל אותו, אולי לו יש הסבר לתופעה.
למחרת החלטנו לחבר את הצדיק לעולם המים בדולפין ריף. זו הייתה טעות איומה. עשרות ילדים עם הוריהם המותשים, צופים במטפל מגרד לדולפין את הבטן עשר שניות. המטפל סיפר על דולפינה שלא באה אליו כבר שמונה חודשים, היא כועסת עליו. אלוהים, תארגן שכל הדגים המתוקים האלו יגיעו היום, כי הבן שלי חסר סבלנות.
"אבא, אני רוצה לרדת למים, ולגעת בדג".
אתה לא יכול גיאצ'ו, רק המטפל, כי הוא מכיר אותו. זה דג גדול מאוד וחזק. תראה את החור שיש לו בראש, הוא נושם דרכו.
"למה הוא לא בא אלינו? בוא נרד לתוך המים".
די עם השטויות שלך, תעמוד כאן לידי, ואל תזוז. אם אתה זז, אני קושר אותך אלי.
טוב, מיצינו את החוויה, שמתבטאת ב-60 שקל לגולגולת. אולי אם היינו משלמים 100 הדולפין היה יותר חביב, וגם נשאר ליד המטפל חמש שניות יותר. עכשיו הילד רוצה ללכת לחוף ולהיכנס לים. רק עם סנדלים אתה נכנס, יש כאן קיפודי ים, הם יעקצו אותך.
"אז למה אתה בלי?"
כי אני יכול לשחות, ולמשוך אותך בגלגל, ואתה קטן.
"אבא, תראה איך הדג אוכל לך את הרגל".
כן, גאיצ'ו, לא מאכילים אותם כנראה, זה יקר, אז הם רוצים לאכול לי את כף הרגל. זה סוג של פדיקור.
"גם אני רוצה".
לא, זה מדגדג, לא תאהב את זה.
"אני כן".
אתה לא, וזהו. אל תשגע אותי.
יצאנו חזרה לחוף, ופתאום חשתי את הדקירה בכף הרגל. פלטתי קללה, אבל נזכרתי שהילד על כתפי, אז יצאתי מהמים בגבורה. מישהו נתן לי בקבוק חומץ, והכאב שכך.
"אמא היה כיף. קיפוד אכל לאבא את הרגל, ויורד לו דם", צהל הצדיק. אני כבר רציתי לנסוע הביתה, כי באמת שכבר מיציתי את העיר על שלל "האטרקציות" שיש בה, אבל אמרתי לכיפוש שזה באמת כלום, וחישבתי את השעות עד להגעה הביתה, שזה בכלל מחר. כיפוש הודיעה לי בשמחה שפרגנה לי מסז' בספא של המלון. יופי, אחרי המסז' יהיה לי תירוץ לישון חמש שעות. ירדתי לספא, פגשתי את המטפלת, שבהתרשמות ראשונית נראתה לי מבוגרת ממני, ולבשה מדים של אחות. נכנסתי לאווירה של בית חולים, כאשר היא שאלה אותי אם באמת הזמנתי עיסוי רקמות עמוק. שאלתי מה ההבדל בין העמוק לרדוד, אבל היא לא שולטת בעברית. היא פירקה לי את הצורה, כאב לי כל הגוף. לא הבנתי איך אנשים משלמים על העינוי הזה, שמכניסים להם מרפק בכלוב הצלעות 45 דקות.
הסיוט הסתיים, והמנהלת אמרה לי שאני זכאי גם לטיפול בסאונה ובג'קוזי. ויתרתי מיד, וצלעתי אל החדר. הקאתי את נשמתי, ונשכבתי במיטה המום מהאירוע. הודעתי לאישה שלא משנה מה יקרה לי, היא לא משנעת אותי ליוספטל. כיפוש, זה בית חולים שאם אתה מגיע אליו עם נזלת, אתה עלול לצאת בשקית. תבטיחי לי.
"די כבר היפוכונדר. מה קרה? אז אתה קצת לא מרגיש טוב. איזה עדינול אתה. כשהכרתי אותך, היית אריה. מה נהיה ממך?"
די, שחררי אותי, באמש'ך. קחי את הילד לבריכה ותני לי לנוח.
"לא. אנחנו נחכה לך, עד שתרגיש טוב יותר".
זה יקרה רק בבית. אני לא יכול להרגיש טוב יותר כאן. חום כזה לא בריא לי.
"מאמי, העיקר שסיפרת לי שבצבא היית במדבר סיני".
זה קרה לפני 35 שנה, והיינו על פיסטין בג'בל קטרינה, היה אוויר טוב, 2,642 מ' מעל פני הים. היום אני חתיאר וסובל. מה נסגר איתך?
"טוב. בוא נרד לבריכה, רק תשב במים, שגיא יראה אותך".
אז ירדנו לבריכה של הפעוטות בצל, הכנסתי כיסא למים מתחת למזרקה, הילדים השפריצו עלי, אבל הייתי אפאתי, לא עניין אותי כלום, רק חלמתי על הספה בבית הממוזג.
"אבא, אני אוהב את הבית החדש. אני רוצה להישאר באילת. אתה מסכים לי?".
כן, בטח אין בעיה. תישאר כאן עם אמא.
"מאמי, תראה איך הילד נהנה כאן. תראה קצת יותר שמחת חיים".
כיפוש, אני על שארית האנרגיה שלי. את צריכה לתת לי צל"ש על התנהגות טובה במקום להוכיח אותי.
אבל לשמחתי השעות חלפו, וטסנו הביתה. איך שנכנסנו, הדלקתי טלוויזיה וצפיתי בכדורגל המדכא שלנו, מיד הרגשתי יופי. לא מבין איך אנשים משתמשים בתיירות המקומית. מה רע ביוון, באנטליה, אפילו בעקבה? פוחדים מטרור? הרי יש כאן יותר טרור מאשר בכל העולם ביחד. אז מספיק עם שטיפת המוח של השלטון, רוצים לנפוש? רק מערבה מכאן. מומלץ בחום של 41 מעלות.
****
התחיל השבוע, לא נרשמו אירועים מיוחדים. דיירי אגם הדרעק המשיכו לרמות ולשחרר הצהרות ריקות מתוכן מציאותי. אפילו שלי יחימוביץ' שחררה הצהרה אוהבת לאיתן כבל ליום הולדתו. מה שאני אוהב אצל דיירי אגם הדרעק זה שאין להם דם בגוף, ולא בושה בפרצוף. גם כאשר הם מתעבים, הם כאילו אוהבים. פוי.
שבוע שעבר שמעון פרס התאשפז. התחלנו לספור דקות לאחור, אבל בעוד אני כותב שורות אלה שימון מוכיח שגם אריה זקן הוא עדיין אריה. האיש ששרד 48 שנים באגם הדרעק מסרב בתוקף לתת למספידים את התענוג להיפרד ממנו. נכון שיוסי ביילין לבש חליפה, בא לאולפן, והתייחס לשימון בלשון "היה". אבל הוא עדיין כאן, נלחם על כל רגע בחיים בגיל 93. כל יריביו הפוליטיים נזעקו לבית החולים, כדי לראות את הנס במו עיניהם. אפילו רה"מ נתניהו הגיע, כאילו הקרבות שניהל כדי להשמידו בשני העשורים האחרונים מעולם לא היו. האנשים האלו ממציאים ממד חדש למושג ציניות.
אין לי מושג ירוק מדוע איילת פריש וג'מעתה, מהפמליה הקרובה של שימון שהשתלטו על שיבא, מקפידים לקרוא לו "הנשיא התשיעי" ומתעלמים במופגן מהעובדה שהיה ראש ממשלה. אבל אולי הם יודעים יותר טוב. שימון לא פראייר, הוא יודע שזה לא זמן טוב ללכת עכשיו. יש בחירות בארה"ב, ולהנהגה העולמית לא יהיה לו"ז עכשיו לבוא ולתת כבוד לאחד מהמדינאים הגדולים שידע העולם ב-100 השנים האחרונות.
אין כבוד שהוא לא זכה לו בחייו, כולל פרס נובל ועיטור הקונגרס האמריקאי. אבל יותר מהעיטורים והפרסים, שמעון פרס הוא מדינאי אהוב ומוערך, שזכה להכרה שנתניהו - וגם כל פוליטיקאי/מדינאי ישראלי אחר - לא יתקרב אליה ב-100 השנים הקרובות. וזה קשה להם, זה ברור.
האיש מסתובב בעולם, מציג את חזונו, ויש לו על מה להסתמך. שימון נמנה עם אלו שבנו כאן מדינה, לטוב ולרע. האיש שלא היה חייל מעולם הקים כאן בין השאר את מערכת הביטחון, על כל מאפייניה הטכנולוגיים. בזכות החזון שלו שהפך למציאות בשטח, יכולה קולקציית האפסים שמנהלת אותנו להכריז הכרזות עד כמה אנחנו גדולים וחזקים.
אי לכך ובהתאם לזאת, קצת צרם לי לראות את ההצהרה הראשונה על מצבו הרפואי. האירוע תוכנן בחיפזון, עם השילוט של שיבא, עם כל מיני פרצופים שהציצו מאחורי פרופ' יצחק קרייס וחמי פרס. פתאום חזרנו במנהרת הזמן, לתקופה שבה חלק גדול מהציבור היה משוכנע שאמו של פרס היא ערבייה ושיש לו מניות בתדיראן. לא היה איש באגם הדרעק שסבל מיותר השמצות ממנו, ללא קשר לתווית הלוזר, שדבקה באיש שהיה בכל תפקיד עם עשייה בממשלות.
אז נאחל לו רק בריאות ואריכות ימים. ונקווה שבאמת יתאושש למצב תפקודי, כי אדם כמוהו, ששמר על פעילות עד היום בו לקה באירוע המוחי, לא ירגיש נוח כסיעודי.
ניסיתי להסביר לצדיק הקטן מי זה שימון, כאשר ראה אותי מקשיב במכונית לדיווחים על מצבו ברדיו. זה איש חשוב מאוד, שעכשיו הוא חולה מאוד, והוא מאושפז בבית חולים.
"נותנים לו זריקה?"
כן מתוק, נותנים לו הרבה זריקות, ואולי הוא יבריא ויהיה חזק.
"טוב אבא. קח אותי לגן שעשועים, עכשיו תיקח אותי".
לא יכול מתוק, אני הולך לעבודה
.
"לא. תיקח אותי. אני לא אוהב אותך, אתה פויה, אני רוצה אבא חדש".
בחיי שנעלבתי. אתה לא מתבייש? את החיים אני נותן לך, אמרתי לו בפולנית מדוברת. מי לקח אותך לדולפין? עכשיו אתה רוצה אבא חדש? אין במבה ואין גלידה, ואין גן שעשועים. אני מוריד אותך אצל אמא. הבטתי לתוך עיניו הכחולות. עם הבנות זה תמיד עבד, רק מבט ללא מילים. הוא לא הסיט את מבטו. אמו אומרת שאני ילדותי יותר ממנו, אם אני נפגע מילד בן 4. אבל המשפט הזה "אני רוצה אבא חדש", היה קשה לעיכול. וזו הרי רק ההתחלה. איך הוא ידבר אלי בעוד עשר שנים? וואו, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. כבר אני מרגיש לא טוב. כיפוש, תכיני לי קומפרס קר, סגרי את החלון בחדר. אני חייב לנוח כמה שעות.