לפעמים צריך להתעכב לרגע על הקשר בין מה שקורה בפועל, לבין מה שנדמה לנו שקורה. קחו למשל את נאומי הפתיחה של אובמה ובאן קי מון בעצרת האו״ם. הם התייחסו גם אלינו כמובן, אבל מה היו הפרופורציות האמיתיות של מה שקרה?
הנאום של אובמה ארך 47 דקות, בערך 6,000 מילה. מתוכן 31 מילים בלבד התייחסו לישראל, לאחר התייחסות מקיפה לתרחישים אחרים במזרח התיכון. אז מה בדיוק הוא אמר עלינו, אובמה? הנה תרגום מדויק, בלי כל עריכה: "מצבם של ישראלים ופלסטינים יהיה טוב יותר אם פלסטינים יפסיקו את ההסתה ויכירו בלגיטימיות של ישראל, אבל ישראל תכיר בכך שאינה יכולה לכבוש ולהתיישב באופן קבוע על אדמה פלסטינית". רות סוף.
בפועל זו הייתה אמירה קצרה, מאוזנת, אפשר אפילו לומר לקונית, יוצאת ידי חובה. אין בה הטיה לשמאל או לימין; יש בה תיאור מצב. הרי לכל ישראלי ברור שפתרון לסכסוך צריך לכלול את הפסקת האלימות וההסתה מהצד הפלסטיני, והחזרת השטחים בהסדר כלשהו מצד ישראל. אז מה נאמר, בעצם? שום דבר.
רק שנאום אובמה קיבל אצלנו כותרות ראשיות שברובן פשוט מחקו את ההתייחסות להסתה הפלסטינית וביטלו את האיזון בדבריו:
"אובמה: ישראל צריכה להכיר בכך שעליה להפסיק את הכיבוש";
"הנאום האנטי־ישראלי של אובמה";
"אובמה: ישראל לא יכולה לכבוש שטח פלסטיני";
"אובמה: על ישראל להפסיק את הכיבוש".
וכמובן זכינו גם לפרשנויות כיד המלך באשר לכוונתו, מפוליטיקאים קטנים מימין ומשמאל שניצלו את ההזדמנות לקבל קצת זמן אוויר ולהתאונן על הכיבוש או על הטייתו של אובמה נגדנו.
עולם שבו משפט שכזה מקבל עיוותים כאלה, הוא עולם שבו הציבור לא מקבל שיקוף של המציאות, אלא סנסציות שניפוחן יוצר מציאות שונה. מתי הפסקנו לכבד את האמירות עצמן? הרי דבריו של המנהיג היו שוליים ולא קיצוניים בשום צורה. אז זה שאנחנו מגיבים באופן אוטומטי ושולפים תגובה מוכנה מראש, מילא. אבל מתי התחלנו לשלוף את התגובה המוכנה גם לאירוע שלא באמת קרה?
באופן דומה, גם ה"טירוף" שבאן קי מון התייחס אליו בנאומו, וזכה לתגובה תוקפנית מצדו של דני דנון, לא היה ה"טירוף" של ישראל, אלא הטירוף של הסכסוך המתארך. כן, ברור שמזכ"ל האו"ם לא פספס את ההזדמנות להשחיל גם משפט שמטיל יותר אחריות למצב על ישראל, אבל לא רק. העובדה שהוא התייחס בקיצור נמרץ לסכסוך והאשים את שני הצדדים באה לידי ביטוי רק בעיתונות הזרה.
סקר שפורסם אתמול הראה שרוב הציבור הישראלי חושב שמדיניות החוץ היא כושלת, ושהיעדר שר חוץ הוא סכנה לביטחון הלאומי. אבל הטירוף האמיתי הוא שמדיניות החוץ היא לא כושלת, אלא לא קיימת. הסכנה האמיתית היא ההתייחסות האוטומטית לתרחישים, שרק מקבעת אותנו בעבר. המסקנה היחידה מהאמירות באו"ם היא שכרגע הסכסוך נדחק הצידה בסדרי העדיפויות. היינו יכולים לנצל את זה לטובתנו, אבל לשם כך לא צריך רק שר, צריך גם להכיר בעובדות. מעניין מה היו חושבים הישראלים אילו היו מקבלים מידע אמיתי על ההתרחשויות.