1. אינני יודע אם המאבטחים שמעסיק משרד הביטחון במחסום שער אפרים שפתחו באש על ילדה פלסטינית בת 13, הקשיבו השבוע לעדותו של האלוף (מיל') עוזי דיין במשפט אזריה, או שחשו סכנת חיים מוחשית וקרובה. רבים אחרים כן שמעו את העדות המוזרה הזו, שלפיה כל מחבל צריך למות, ולעזאזל הוראות הפתיחה באש, לעזאזל הנורמות והערכים, וקדימה מרכז הליכוד...
רבים מאוד התפלאו מדבריו של דיין, לשעבר סגן הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז ומפקד סיירת מטכ"ל. אינני רומז חלילה שמי שעשה מסלול כזה חייב להיות איש שמאל - אני חושב שהוא צריך להיות ערכי, מוסרי, אמין, הגיוני ולא אופורטוניסט. דיין צמח במשך שנים בסיירת מטכ"ל ובהמשך בצה"ל בתמיכת אהוד ברק. הוא דאג לו, קידם אותו והגן עליו, כמו רבים אחרים (ורובם טובים) שיצאו מסיירת מטכ"ל, בהם עמירם לוין, דני יתום, נחמיה תמרי ז"ל, שי אביטל ועוד.
כשנחתם הסכם אוסלו ושיחות טאבה הוטלו על צה"ל, מיהר הרמטכ"ל דאז ברק להודיע כי בראש המשלחת לשיחות יעמוד האלוף עוזי דיין. ברק, שהתנגד להסכם ופעל נגדו, ביקש לוודא כי נאמנו יהיה שם ודאג לפרסם הודעה בתקשורת. במהלך השבת התרעם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על החלטת הרמטכ"ל, ביטל אותה ומינה לראש השיחות את האלוף (מיל') אמנון ליפקין שחק במקום את דיין, שהפך לסגנו.
דיין היה אז אלוף פיקוד המרכז, וכחלק מחתירתו לצמרת הצבא ביקש "להתמרכז". הכתב הכי קרוב ללשכתו היה חגי הוברמן, אז כתב ההתיישבות של "הצופה". דיין לאט-לאט הלך והצטייר בציבור כאיש המרכז וימינה. בחדרי חדרים הוא התקרב לשמעון פרס ולאנשיו, שעשו מאמצים למנותו לרמטכ"ל בממשלת שרון. את המהלומה הציבורית הנחית עליו דווקא הרמטכ"ל שאול מופז, כשדיין שימש כסגנו. בטקס החגיגי של החלפת סגן הרמטכ"ל, בנוכחות כל אלופי צה"ל, שר הביטחון והמשפחות, הלם מופז בדיין והאשים אותו בחתרנות, בקשר ישיר עם ברק וב"תפירת" תפקיד היועץ לביטחון לאומי ללא ידיעתו. נאום התוכחה היה חסר תקדים. דיין סיכם עם ברק, מעל ראשו של מופז, כי יכהן בתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי לצד ברק במדים, כדי לחזק ולשמר את מועמדותו לרמטכ"ל. מופז טרפד זאת.
כשהתלבטו אריאל שרון ופואד בן אליעזר בנוגע למינוי הרמטכ"ל, לחצו ברק ואנשי פרס למנות את דיין. פואד תמך באלוף עמוס מלכא, ושרון, לאחר שנועץ באיציק מרדכי, בעמוס ירון ובאמנון ליפקין שחק, החליט בהסכמה עם פואד על מינויו של בוגי יעלון.
דיין פרש ופנה לפוליטיקה, הקים תנועה חברתית בשם "תפנית", הסתובב בארץ והפך אותה למפלגה שהתמודדה בבחירות לכנסת ה-17. באותה העת יסד עם מכללת "ספיר" את כנס שדרות לחברה. כמפקד גלי צה"ל נפגשתי עם דיין ונרתמנו לכנס באהבה ובתחושת שליחות. גולת הכותרת הייתה חשיפת "טבלת השחיתות בישראל" בערב הפתיחה, כשדיין, יו"ר הכנס, אמור לעלות על הבמה בשעה 20:00 ולחשוף בקולו את רשימת המושחתים שהכין.
הגעתי עם אנשי התקשורת וניידות השידור והתכוונתי לשעה 20:00. כמה דקות קודם לכן שוחחתי עם ידידי פרופ' זאב צחור, אז נשיא מכללת "ספיר". מצאתי אותו מחויך כתמיד ושאלתי אם נכונה השמועה שבראש רשימת המושחתים שהכין דיין נמצא עמרי שרון. זאב אישר את הידיעה, שנראתה לי יותר פופוליסטית מאשר מבוססת, אבל מיד הרגיע אותי: "דיין לא יעלה לבמה ולא יקריא את הרשימה. הוא ויתר על הרעיון. תעשה זאת קריינית". הופתעתי. כיצד דיין, שהתכונן והכין את התקשורת לרגע הזה, ויתר כל כך בקלות? פרופ' צחור סירב לספר ואילץ אותי לבדוק בעצמי, ביחד עם כתבינו המדיניים והפוליטיים.
מתברר שמשפחת שרון מתוחכמת הרבה יותר ממשפחת דיין. לפני שהגיע לכנס הוזמן דיין לפגישה בדרום עם אריק שרון, שדן איתו בבקשתו להיכנס עם "תפנית" (קרי עצמו) למפלגת קדימה שהקים. בפגישה הובטח לדיין כי "תהיה תשובה בימים הקרובים", ודיין, שהחליט לא לסכן את האפשרות, ויתר על ההכרזה של עמרי שרון למושחת הישראלי הבכיר.
וכך, עוזי דיין ממושב היוגב, איש טוב בבסיסו, לוחם ומפקד, איש תנועת העבודה, שעבר את רבין ואת ברק ואת מחנה פרס, התקרב למפד"ל ולמתנחלים, שניסה את כוחו ב"תפנית" ואחר כך בקדימה ובסוף בליכוד, שם לא נבחר אך מונה ליו"ר מפעל הפיס, עמד השבוע על דוכן העדים כסגן הרמטכ"ל לשעבר, זרק "נתח בשר" להמון בכיכר, השתלב בהקצנה וגרם למבוכה גדולה בצה"ל ובחלקים מהציבור.
זה קשה, כואב, פופוליסטי, וזה גם לא קשור לוויכוח הציבורי סביב אירוע אזריה. דיין, סגן הרמטכ"ל לשעבר, טוען שכל מי שמבצע או מנסה לבצע פיגוע - צריך למות. אני דווקא זוכר ימים אחרים שלו, דיבורים אחרים ואירועים אחרים, אבל גם הנייר לא חייב לסבול הכל. אני מקווה שימצא את הדרך להסביר, לתקן ולאזן, ולו בשל האפשרות שישנם כמה צעירים בצבא שרואים בו עדיין מודל לחיקוי ולגבורה.
הרמטכ"ל וצמרת צה"ל נותרו שומרי סף כמעט בודדים האוחזים בדור הצעיר, מחנכים למוסר ולערכים ובולמים התבהמות. הציפייה ממפקדי עבר בכירים להותיר את הפוליטיקה מאחור ולסייע למאמץ הייתה בעבר טבעית. כיום זה קשה יותר.
הדי אן איי של יוצאי סיירת מטכ"ל
2. כבר שנים אני מנסה לשדל עיתונאים למצוא ולראיין את הסוציולוג של סיירת מטכ"ל בשנות ה-70, כדי להבין מה בדיוק הוא חיפש. אילו תכונות ואילו יתרונות היו לחברים הצעירים ביחידה שמנהיגים כיום את המדינה: נתניהו ובנט, ועד לא מזמן ברק ויעלון ועוד (לרוב טובים). נזכרתי בכך בעקבות מה שנראה כניסיונו של ברק ללחוץ על "קציני השלישות" של החברה הישראלית (העיתונאים) להוציא לו "צו 8", על מנת להציל את אזרחי ישראל "החטופים" על ידי פקודו ביחידה, נתניהו.
בשבוע שעבר שאלה אותי רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" איך אני חש (בעקבות פרשת הרפז, כמובן) נוכח האפשרות לחזרתו של ברק, והשבתי ביושר כי "אכן יש לי כעס כלפיו - אך איני שומר טינה". אני מכיר את האיש היטב על שלל מעלותיו וחסרונותיו, לאורך שנים ומקרוב. אני חושב שאם ברק רוצה לחזור לעמדת מנהיגות, הוא צריך לומר זאת בבירור. עליו להתייצב, לבקש את אמון הציבור ולהסתכן. אין קיצורי דרך. הנוסחה היום הינה: שקיפות, אמינות, שיתוף ויכולת הודאה בשגיאות; ולא בקמפיין בנוסח האייטיז.
אלא שברק לא יבוא דרך הדלת. הוא אוהב לחדור מחרכי התריס, מתעלות המיזוג, מהמרזב במרפסת, מהחורים בטפטפות או דרך צנרת המים. לבוא דרך הדלת - כך כולם עושים, אין כאן יתרון. אני מניח כי ברק מבקש לערוך ניסיון נוסף ולהצטייר כ"גרוש ללירה" בהפלת נתניהו. זה לגיטימי, אך צריך להיעשות בגלוי, בראש מורם ועם נטילת סיכון להידחות.
רבים שאלו אותי אם ייתכן שברק וגבי אשכנזי יוכלו לעבוד יחד, אם וכאשר. השבתי שלדעתי יש בין ברק לאשכנזי הרבה יותר משותף מאשר מפריד - היסטוריה, כבוד לצה"ל, למשפחות השכולות, מחויבות לחברה ולמדינה - וזה יכול, במאמץ מסוים, לגבור על כל הפרשה המקושקשת הזו שנקראת "פרשת הרפז".
חברים רבים כעסו עלי בעקבות הדברים ואמרו שאני הזוי וש"אסור לסלוח ואסור לשכוח". ואני כבר לא ילד, והחודש - חודש אלול, ומסביב הומה הסער והימים הנוראים בפתח... ובכלל, למה לא להיות חיובי?
שבת שלום.