שאלה של תזמון: מה מבדיל בין עמונה לעפרה?

השבוע כיכבה עמונה בכותרות. דברי השרים נפתלי בנט ואיילת שקד על כך שהם פועלים למימוש תוכנית נכסי הנפקדים, המציעה להעביר את המאחז ממקומו לגבעה הסמוכה, הרתיחה את התושבים המתנגדים לפשרה. אלו שלוחמים מתחילת המשבר להגיע להסכם כולל להסדרת כל הבנייה ביהודה ושומרון, הנמצאת על קרקע פרטית.

בתגובה לדברי השרים ביטלו תושבי המאחז את הפגישה שתוכננה עמם. "היינו שמחים לו, כמצופה מכם, הייתם מתגייסים למאמצים לחוקק את חוק ההסדרה יחד עם כל שרי המחנה הלאומי הנחושים להגן על עמונה, על עפרה ועל ההתיישבות כולה, ולו הייתם מתנים את תמיכתכם בתקציב בהעברת החוק", כתבו התושבים. "במצב העניינים הנוכחי ובהתאם לעמדתכם, איננו רואים כל טעם בקיום הפגישה בינינו".

ביום רביעי קיימו תושבי עמונה כנס חירום ביישוב, בהשתתפות שאר חברי סיעת הבית היהודי. אבל, שימו לב: בשבוע הבא ישביתו גם תושבי עפרה הסמוכה את יישובם ויעלו לירושלים. למה? בגלל תשעה בתים המיועדים להריסה.

עמונה היא בעצם ה"גבעה" של עפרה, היישוב האם, והמרחק בין שני היישובים הוא כמה מאות מטרים בודדים. בשבת אנשים עולים ויורדים בשביל היפה, בין הכרמים והאיילות. אם כך, מדוע אין איחוד כוחות בין מאבק עמונה למאבק עפרה? הרי מדובר במאבק דומה בשאלה משפטית דומה, שהפתרון (חוק ההסדרה) יכול לפתור במכה אחת את שתי הבעיות ואת הבעיות של עוד אלפיים בתים ביהודה ושומרון, הבנויים על קרקעות פרטיות.

ובכן, החתונה הזאת אולי טובה לעמונה, אך מזיקה למאבק של עפרה. למרות הדמיון בין המקרים, ההבדל ביניהם מהותי. עפרה היא יישוב שמונה 4,000 נפש. הוא הוקם על ידי יצחק רבין, שמעון פרס ומנחם בגין, שיא הקונצנזוס, ועלה על הקרקע בהסכם פשרה וקריצה. והכל במשא ומתן עם הממשל. בעוד בשומרון עולים אנשי סבסטיה שוב ושוב ושוב לגבעות ומורדים מהן, בעפרה ניתנה הסכמה מוחלטת להתיישב בבסיס הירדני הנטוש, וממנו לכל היישוב.

ואולי בגלל אופי ההתיישבות, איש לא בדק מעולם את אופי הקרקעות. כי עפרה כולה (חוץ מהבסיס הירדני, שרובו הולאם על ידי המלך חוסיין, ולכן שייך לצבא שכבש אותו ממנו) שייכת לפלסטינים פרטיים. נכון, לרוב החלקות אין דורש כי אולי זה פלסטיני פיקטיבי, או פלסטיני שאינו בין החיים; אבל הבעיה, לפחות בעיני בג"ץ, נותרת בעינה. כלומר, דין תשעת הבתים כדין עפרה. דין עפרה כולה כדין תשעת הבתים.

אבל בעוד הממשלה לא תיפול בגלל עמונה, לפחות לפי בנט ושקד; אם יוחלט, בעיוות דעת ודין כלשהו להרוס את עפרה, הממשלה תיפול ברעש אדיר ואות קלון ייחקק על ראש ההורס. כי עפרה זה סמל, זה קונצנזוס. עדיף לכל מנהיג להתעמת עם נשיא ארצות הברית ולא להרים יד על עפרה.

זמן לזהירות מופרזת

מה מחזיק את עפרה על הקרקע כיום? תאמינו או לא, גם כאן - כמו תמיד - זאת שאלה של תזמון. זוכרים את פרשת בתי האולפנה מבית אל? אחרי שהכל נגמר וענני השעתוק התפזרו, הגיעו ארגוני השמאל שתאבונם גדל ואיתו חוצפתם, מלווים בכמה ערבים שמצאו בדרך לבית המשפט, ואמרו: נזכרנו. רואים את שורת הבתים שמאחורי הבתים שהרסתם? אז גם הם שלנו. בג"ץ, ברגע של היגיון לא צפוי ולא טיפוסי, העיף אותם מכל המדרגות. העילה הייתה טענת השיהוי. או במילים אחרות: מה פתאום נזכרתם עכשיו?

טענת "מה פתאום נזכרתם עכשיו" נשענת על פסיכולוגיה פשוטה: אדם שנעשה לו עוול צועק בה בעת, ולא משהה את זעקתו 50 שנה. זה כל מה שמגן על אלפיים בתים ברחבי יו"ש. זה לא מוצק. מספיק ששופט אחד יחליט שזה לא טיעון חזק דיו מבחינתו - כי הוא, בעיני רוחו כבר מפנטז על שופלים שהורסים בתים של יהודים - והמאבק יעבור לשלב מאוד לא רצוי.

לכן חוק ההסדרה לא ייחקק בגלל עמונה, אלא בגלל עפרה. ייתכן שבשביל עמונה זה יהיה מאוחר מדי. למה? שוב, בגלל התזמון. החשבון פשוט: היום האחרון להריסת עמונה הוא 25.12.16. התאריך האחרון להריסת תשעת הבתים של עפרה הוא חודשיים לאחר מכן, בפברואר 2017. בין נובמבר לינואר ברק אובמה כנראה ישתולל ויתנקם בכל מה שבנימין נתניהו עשה לו בשמונה השנים האחרונות. מה שנקרא: זמן התשלום. למה? כי בנובמבר הנשיא/ה הבא/ה כבר י/תיבחר, ושום דבר שאובמה יעשה לא יפגע בקמפיין או בתוצאה. אבל בפרק הזמן הזה עד ינואר, אובמה עדיין יכהן כנשיא. מבחינת נתניהו, זה זמן לזהירות מופרזת, ולא זמן לחקיקת חוקי הסדרה או אפילו לסגירת מרפסת בירושלים.

מיד לאחר מכן יוכלו תושבי עפרה בפרט, ויו"ש בכלל, לחוקק חוק שיסדיר את הבנייה בקרקעות פרטיות של ערבים בדיעבד, בייחוד בקרקעות שאין להן דורש. ראו את התמונות של ח"כ יהודה גליק השבוע על חורבות היישוב מגרון. היישוב נהרס לפני ארבע שנים ועדיין לא יושב מחדש על ידי פלסטינים, למרות הדרישה הברורה לא לאפשר המשך של הפלישה לקרקעות פרטיות כי אין היא אנושית ומוסרית. התמונות של גליק הופכות את ההרס ללא מוסרי ולא אנושי. האנשים היחידים שנהנו מההרס הזה היו עמותות השמאל, שיזמו את המהלך. ועם כאלה המקדשים את ההרס והמוות, ולא את הבנייה, איש לא רוצה לכרות ברית.