שטח פתוח: נתניהו ממשיך להאמין שיצליח להראות לעולם שכולם טעו

בנימין נתניהו שוב בניו יורק. הוא מסתובב בעיר הבינלאומית, שברחובותיה הולכים זה לצד זה בני כל הלאומים בעולם, שותים את אותו קפה בסטארבקס ומתקתקים באותו סלולרי חדשני. בשבוע הזה, שבו מתקיימת עצרת האו"ם השנתית, הם רבּים עוד יותר. עיתונאים, שגרירים ומנהיגים מכל העולם מתכנסים לשבוע אחד של נאומים, מגעים, פגישות וקניות, וחוסמים את רחובותיה של העיר, המוצפת שוטרים ואנשי השירות החשאי, מחסומים וקוביות בטון.

בלב הפאזל הצבעוני הזה, בבניין המשמש לייצוג 193 מדינות ומיליארדים של אנשים, מעלה נתניהו פעם אחר פעם את הנושא הבעייתי ביותר ביחסי החוץ של ישראל, העניין שאלף כבאים לא יצליחו לכבות ואלף מסבירים לא יצליחו להכשיר: ההתנחלויות.

למרות יבבות הימין בארץ, הבכיינות במחנה הלאומי והניצול הציני של ראש הממשלה, אלו לא עמותות השמאל והתקשורת שגורמות לכל העולם להתמקד בהתנחלויות. הטענה והכעס, המוצדק לעתים, על עיסוק יתר משווע בהתמקדות בנושא ועל חוסר פרופורציה הם תולדה של תפיסה מעוותת שאומרת שאם לא נדבר על ההתנחלויות, העולם לא ישים לב אליהן.

אלא שהתפיסה הזו מתייחסת לנושא ההתנחלויות כאילו מדובר בשקר ורמייה. אנחנו מבינים שמדובר במשהו רע - בעבירה, גניבה או גזל - ואנחנו צריכים לשתוק ולהתעסק בבידוי ראיות, כדי שלא יתפסו אותנו. זו פרקטיקה שחוטאת בעיקר למתנחלים ולמפעל ההתיישבות, שנולד כפאר היצירה היהודית.

מהרגע הראשון המתנחלים ראו במשימה שלהם אקט של ציונות טהורה. הם באו ליישב את הארץ, והוויכוח היחיד היה אם הם ממשיכים את דרכה של הציונות המעשית או שהם פועלים מחוץ למחנה. מקימי הארץ, ברובם הגדול מתנועות העבודה, היו חלוצים ומתנחלים שהאמינו בקביעת עובדות בשטח, בהתיישבות ספר שמסמנת את גבולות הארץ בחריש ובבטון, בחקלאות ובזיעה. לא היה על זה ויכוח. לא בתקופת חומה ומגדל אל מול השלטון הבריטי הזר, ולא אחרי כיבוש שטחים נרחבים בנגב ובגליל במלחמת העצמאות. זאת הציונות. זה אולי אסון של חלק מהערבים שישבו בארץ באותה תקופה, אבל זה היה הפלא והנס של הקמת מדינת היהודים.

אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, כשיצחק רבין כרמטכ"ל ומשה דיין כשר הביטחון הציגו לראש הממשלה לוי אשכול את רשימת הכיבושים ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובגולן וכמובן את שחרור ואיחוד ירושלים, עלתה השאלה: מה עושים ב"שטחים"? היו שרצו להחזיר מיד, מעטים ביקשו להשאיר לנצח, והרוב החליט לשמור אותם בינתיים, כקלף מיקוח לשלום עם הערבים.

זה עבד מול מצרים, שאחרי עשר שנים קיבלה את כל השטח שנכבש, למעט רצועת עזה, שאותה דחפה בחוכמה לידי ישראל ובכך הפכה את האזור לבעיה שלנו. זה עבד מול ירדן, שכמעט שלושה עשורים אחר כך קיבלה את השטח שלה, למעט יהודה ושומרון שאותם לא דרשה ומהם התנתקה ב-1987, אחרי שיצחק שמיר טרפד את הסכם לונדון (שנחתם בין שמעון פרס למלך חוסיין, ובמסגרתו ירדן לקחה אחריות על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים כאוטונומיה פונקציונלית). לא לחינם אמר ח"כ לשעבר חיים אורון ממרצ "הימין מאוהב בפתרון האחרון שהצליח לסכל". הרי נפתלי בנט, ציפי חוטובלי ונתניהו היו עטים על יוזמה כזאת כיום.

הכובש מכובש פטור

אבל אז עמדו מנגד אנשי גוש אמונים, שהאמינו שבעזרת השם ובעזרת עוד בית ועוד גבעה יחזירו את שטחי יהודה ושומרון, ערש היווסדו של העם היהודי, מחוזות התנ"ך וקברי האבות, לריבונות יהודית. אנחנו ממשיכי דרכם של מקימי חניתה ונגבה, הם אמרו, החלוצים שממשיכים להפריח את השממה ולכבוש אדמת טרשים. ההתיישבות בשטח תשפיע על עיצוב גבולות המדינה, לא הקו הירוק הסתמי ששורטט בהסכמי הפסקת האש ב-1949. השמאלנים השתכנעו. את ההתנחלויות אפשר שמעון פרס כשר הביטחון, ואת היישובים בעזה יזם ישראל גלילי, איש תנועת העבודה.

גוש אמונים הקים מפעל, ועל הדרך הרחיב את הגבולות והעמיק את האחיזה. מאחז הפך ליישוב, יישוב לעיר, ועיר לגוש. עשרות נקודות מבודדות בלב שטח מוקף כפרים ערביים. המספרים לא משקרים: 2-3 מיליון ערבים חיים ביהודה ושומרון וכ-400 אלף יהודים.

המדינה נתנה להם אישור, גב וכסף. גם בתקופת המערך וגם בתקופת הליכוד של מנחם בגין, שהזרים עוד ועוד משאבים בניצוחו של אריאל שרון. זה היה יכול להישאר ויכוח פנימי על דמותה של הציונות, אלמלא החליטה המדינה להשאיר את השטחים בשלטון צבאי. ישראל סיפחה את הגולן ומזרח ירושלים ולא סיפחה את עזה ויהודה ושומרון, ועד היום הריבון בשטח הוא אלוף פיקוד המרכז. לכן בכל פעם שאומרים שההתיישבות היא חלק בלתי נפרד מישראל, מדובר בעובדה ובמשאלת לב באותה נשימה.

הבעיה השנייה היא העולם. הוא לא הכיר ולא מכיר בסיפוח, ורואה בהקמת היישובים פשע מלחמה במקרה הרע או הפרה בוטה של הכללים במקרה הפחות נורא. על פי החוק הבינלאומי, מדינה אינה יכולה להקים יישובים בשטח כבוש - זה פשע מלחמה. מנגד טוענת ישראל שהשטח לא כבוש ושהכובשת האמיתית היא ירדן, שהשתלטה עליו אחרי מלחמת העצמאות, עם סיום המנדט הבריטי. הכובש מכובש פטור. מצד שני, היא מעולם לא הלכה עד הסוף להכרעה משפטית בינלאומית בהאג או במוסד אחר. כי כולם אנטישמיים וזה לא היה עובד.

זו מהות הוויכוח שניטש בין אובמה לנתניהו. האחד טוען שההתנחלויות הן מכשול לשלום והמשך השליטה על המולדת הפלסטינית וכיבושה, והאחר אומר שהן לא העניין שמונע את הפיוס. נתניהו מאמין שיצליח בסוף להראות לעולם שכולם טעו, ושהבעיה היא לא ההתנחלויות אלא חוסר הנכונות של הערבים לוותר על זכות השיבה לגבולות שנכבשו במלחמת העצמאות וחוסר הנכונות שלהם להכיר בעצם קיומה של ישראל בגבולות כלשהם. אולם אפילו אם הוא צודק, זה לא פותר את הבעיה.

גם אם תהיה מדינה אחת שתגיד שנתניהו צודק - וכרגע אין אחת כזו - הרי שהיעדר הרצון, המנהיגות והחזון הפלסטיני להגיע לשלום לא מכשיר את ההיגיון שבהמשך פיתוח מפעל ההתנחלויות. הוא נתפס כמהלך ישראלי לתפיסה הדרגתית של השטח, כך שלא יהיה אפשר להחזיר אותו, לחלק אותו או להקים בו ישות ערבית אחרת. הם צודקים: זאת בדיוק המטרה של המתנחלים. הם רוצים להפוך את ההתיישבות לבלתי הפיכה. הם מאמינים שאז העולם יכיר במציאות שנוצרה.

זאת ועוד, הם רוצים שישראל תחיל ריבונות, גם במחיר מתן אזרחות לתושבים הערבים והגדלת המיעוט הערבי מ-20% מתושבי המדינה לכ-40%. לטענתם, השלום או הרגיעה יגיעו בעזרת העובדות בשטח, בעזרת כוח הזרוע ובעזרת השם.

נתניהו רואה בהתנחלויות מאחז. קלף מיקוח במשא ומתן עתידי, שאולי לעולם לא יקרה. העולם רואה בו אדם שמנסה למכור להם ז'יטונים לשלום, תוך שהוא מנסה לקחת את כל הקופה. זו הבעיה האמיתית. בלי הכרה של העולם בגבולות הקבע של ישראל, כל מהלך ההתיישבות על קו הגבול נתון בסכנה. כשבונים בכל מקום, הגושים בסכנה. כשאין תהליך או חזון ברור, כל המפעל נמצא תחת מתקפה. את זה קשה להסביר, לא רק לעולם אלא גם לעצמנו.