המשבר והמבוכה שבהם נתון השמאל הישראלי בדור האחרון מועצמים מאוד לאחרונה. הוויכוחים הנטושים מעל דפי עמודי הדעות בעיתונים מעידים יותר מכל על המצב הנפשי הקשה של מי שלא רק איבד את דרכו, אלא גם כבר אינו יודע מי הוא. מה זהותו. קשה לנסות לנתח את המחלה ולנסות לרפא אותה כאשר אפילו זהותו של הפציינט אינה מוגדרת היטב. הציונות הסוציאליסטית לא הייתה מונוליתית מעולם. תמיד היו בה זרמים ופילוגים.
ככל שגברה שכיחות השימוש בשורש אח"ד בשם המפלגה או התנועה - העיד הדבר על פילוג ופיצול לרסיסים רבים יותר. איחוד ומאוחד ומאוחדת ואחדות - הסתירו קרעים ושסעים. אבל הזהות הציונית הייתה ברורה. הוויכוח היה על חינוך ילדים או על אוריינטציה פרו־סובייטית - אבל בניין העם והארץ היו חרוטים על דגלם. ואילו בתקופה האחרונה כבר אינני בטוח למי יגיע מכתב שיישא את הכתובת "השמאל הישראלי". קרוב לוודאי שימצא את דרכו אל סוף העולם.
השמאל הישראלי על גווניו מתאפיין בכך שאין הוא מסתפק במאבקים חברתיים, בבת דורנו הדמוקרטית של "מלחמת המעמדות" הקומוניסטית, אלא כורך בהם באותה נשימה תמיכה בעמדה הערבית בסכסוך בין העמים. החיבור הזה הוא שורש אסונו של השמאל הישראלי. רוב הציבור, שהיה יכול להיות שותף למאבק בנוסח: העם־דורש־צדק־חברתי, נרתע מלעלות על עגלתם, כי בה טעונים גם שלילת הזכות של העם היהודי להתיישב בכל חלקי מולדתו, ותמיכה בזכותם של הערבים להקים להם מדינה בלב המולדת ההיסטורית שלנו.
בניסיונם להצדיק את החיבור הלא הכרחי הזה ניסו כמה מדוברי השמאל להסביר כי השאיפה לצדק כלל אנושי היא המכנה המשותף. הם דורשים צדק בתוך החברה הישראלית ובטוחים שלא יוכלו להשיגו אם - כטענתם - אנו עושים עוול לערביי ארץ ישראל. אפילו את ססמאות "אחוות העמים" הורידו מעליית הגג, שלא לומר הוציאו מהקבר. ולא הבינו כי בכך הם דנים עצמם לגיחוך. הציבור המפוכח ברובו מסתכל סביבותיו, במזרח התיכון החדש, ואומר לעצמו שאחוות עמים לא תהיה כאן גם כשיגיע משיח צדקנו.
השמאל הציוני שיקר לעצמו במאה השנים האחרונות והבטיח כי הערבים עתידים להבין איזו קדמה וכמה עושר ואושר הביאה להם התנועה הלאומית היהודית, היא הציונות. ולכן ישלימו עמנו הערבים ונחיה בדו־קיום משגשג. הרעיון עצמו אינו רע, הוא רק אינו גזור למידותיהן הממוצעות של בני האדם, ועוד פחות מזה - לבני האדם הערבים. בדיוק כמו הקיבוץ: רעיון טוב, אבל לא מתאים לרוב בני האדם. ואחרי שבכל זאת נתקלו שוב ושוב במציאות המדממת של מלחמה, חיפשו אשמים.
במקום להאשים את התיאוריה המטומטמת שלהם, או את האויב הערבי, העדיף השמאל הישראלי לגווניו לחפש את האשם בנו, ביהודים או ביהדות, בציונים או בציונות, בימנים או בהתנחלויות. וכאן מתחולל לעינינו סוג של מפץ המפרק את השמאל לאלף חלקיקים תועים, מבקשי דרך וזהות. על מה לוותר קודם כדי לזכות באהבתם של הערבים? בשלום נצחי?
למחוק את הזהות
יש בשמאל הישראלי כאלו הנאחזים עדיין בשאריות כוחם בזהות היהודית והציונית שלהם. הם טוענים כי דווקא כדי לשמר את זהותה היהודית של ישראל עלינו "להיפרד" מיהודה ושומרון. הטיעון הדמוגרפי גויס כדי להסתיר את החור העצום שנותר כאשר השקר של "שטחים תמורת שלום" התפוצץ לנו בפנים. הם אינם מגדירים כמובן מהי אותה "זהות יהודית" של המדינה, והטיעון הדמוגרפי מעלה חשש שמא מסתתרת מאחורי התביעה הזאת גזענות צרופה.
הם רוצים יותר כרומוזומים של יהודים מכרומוזומים של ערבים. אין הם מדברים כמובן על זהות יהודית דתית למדינה. ולפיכך, הם מלקטים מכתבי הקודש שלנו שלוש־ארבע הנחיות כלליות: "ואהבת לרעך כמוך", "גר, יתום ואלמנה לא תעשוקו", "וכיתתו חרבותם לאתים" ועוד כמה כללי מוסר כלל אנושי ושאיפות נעלות שיכולות להגדיר את שוודיה כמו גם את ניו זילנד. שום דבר שייחד את מדינת ישראל כמדינה יהודית דווקא אין בהן, ולמרות זאת - הם כמובן זוכים לקיתונות ביוב מילוליים מפיות שאר אנשי השמאל, שעצם העובדה שיש עדיין שמאל ציוני בארץ מחרפנת אותם לגמרי. כי העדות האמיתית למחלת נפש מתבטאת בצורך העמוק למחוק את הזהות. להמציא זהות חדשה.
בסדרת מאמרים מעל דפי "הארץ" התכתב לאחרונה רוגל אלפר עם תאמר נפאר. מה לא היה מוכן לתת לו רק כדי שהערבי יאהב אותו ויסכים ליצור איתו יחד זהות חדשה, "ישראלית"? הוא ויתר על הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, ויתר על חוק השבות, הכה על חטא "פשעי אבותיו" כלפי הערבים.
קל לדחוק את אלפר לשולי־השוליים של השמאל הקיצוני, לגדילים הפרומים של המפה. אבל הוא על המפה. הוא על הרצף. ממש כמו אברום בורג, מי שהיה יו"ר הכנסת ויו"ר ההסתדרות הציונית והיום מצביע לרשימה הערבית המשותפת ומגדיר עצמו אנטי־ציוני. מרגע שמישהו מכיר בזכותם של הערבים למדינה בארץ, אין עוד טיעון לוגי אחד שימנע ממנו להגיע לניסיונות התאבדות לאומית בנוסח אלפר ובורג.
רבים מאוד עוצרים לפני כן, אבל טיעוניהם רעועים, קלושים, נגועים ב"כדאיניקיות" או בפחד מפני מה יעשו הערבים אם יימסר בידם כוח. אלו הם אנשי שמאל שרק הנימוקים הביטחוניים עוד מחזיקים אותם על המשבצת הציונית. הם מבינים שבלי ההצדקה האידיאולוגית הזאת יהפכו סתם גזלנים. והם נאחזים בה כבקרש, אף שהם יודעים בסתר לבם כי ברגע שהכירו בזכותם של הערבים למדינה בארץ ישראל - ויתרו על טיעון זכותנו על הארץ. כי זכות ההגדרה העצמית נלקחת על ידי קבוצת אנשים, המגדירים אותה ואת גבולותיה. ואנחנו, מה לעשות, לא נמצאים על המפה של הערבים.
אחרים, כמו אורי אבנרי, החלו לחשוש שמא רבים מדי כבר הורעלו במרוצת השנים מהארס האנטי־ישראלי, אנטי־ציוני, לעתים אנטישמי ממש שהטיף עטם, והם פשוט קמים ועוזבים לברלין למשל. ברלין כמשל. והם קמים לקרוא להם לשוב ארצה כדי... להיאבק כאן ב"כיבוש", בייאוש הנובע מ"שלטון הימין" וב"פאשיזם הגואה". היטיב אבנרי להבין - אחרי שניתקו את השמאל משורשיו הציוניים והיהודים - אין כבר מה שיחזיק אותו בארץ. ועוד מעט קט לא יהיו לשמאל חיילים.
התהליך העובר על השמאל הישראלי המצטמק והולך לעינינו בקצב מעודד, ראשיתו באובדן האמונה בצדקת הדרך. "אז אמר השטן", כתב נתן אלתרמן "אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק". אינני בטוח שיש שטן בעולם, אבל אם הוא קיים - מצבו של השמאל הישראלי כיום הוא אחת ההוכחות לקיומו.