כתב נורווגי העלה לפייסבוק את שבע התמונות המשפיעות בהיסטוריה במסגרת כתבה שפרסם בעיתונו, ובהן צילום מנוסתה של קים פוק, ילדת הנפלם - NAPALM GIRL - מווייטנאם הבוערת מאחוריה. במחלק הצדקנים שבמשטרת המוסר הרימו קול זעקה בטענה שהיא תעורר פדופילים מרבצם, ופייסבוק נכנעה והסירה את התמונה זוכת הפוליצר. לטענת החברה, "התמונה אינה עומדת בתנאי השימוש של פייסבוק - הואיל ומדובר בעירום חזותי של ילדה". קמפיין תקשורתי תקף את פייסבוק, וראש ממשלת נורווגיה ארנה סולברג פרסמה פוסט מחאה בלוויית אותה תמונה. פייסבוק צנזרה גם הפעם, אבל גל המחאה החל לצבור נפח והצוקרברגים נכנעו: "אנחנו כלי טכני, לא עורכי חדשות", הסבירו. צודקים.
פייסבוק, כמו טוויטר, כמו אינסטגרם, כמו שאר גופי המדיה האינטרנטית וכמו האוויר שאנחנו נושמים, היא המרחב הציבורי של כולנו ("כלי טכני"). כל אחד רשאי ליטול נשימה ככל יכולתו או צרכיו, ויש מספיק אוויר לכולם. מי שלא נוח לו רשאי בהחלט להסב את מבטו או להקליק את התמונה החוצה, אבל לאסור על הצגתה בעולם של היום זה לא להבין את העולם שבו אנחנו חיים. זה להיות מירי רגב וגלעד ארדן.
שני אלה יצאו בשליחות גורלית מעבר לקווי האויב לפגישה עם סגנו של צוקרברג כדי לבקשו להסיר את המונח "שהידים" מפייסבוק. "היה רצון טוב ודיון מעמיק בצרכים הביטחוניים של ישראל", סיפר ארדן לדני קושמרו בערוץ 2.
הייתה איזו תגובה על מה שכתבת על צוקרברג? ("דם הנרצחים בפיגועים על ידיו של צוקרברג", כתב ארדן בפייסבוק), תהה קושמרו בארסיות מנומסת.
"יש שיתוף פעולה עם פייסבוק", השיב ארדן.
משהו קונקרטי? קושמרו לא הרפה.
"יהיו צוותים משותפים", אמר השר.
אין ספק שבפייסבוק בדקו עם מי יש להם עסק, והיו מודעים גם לדרישתו של ארדן להוריד את אל־ג'זירה מהלוויין והכבלים. הצחוק הרועם בפינת הקפה במסדרון ההנהלה של פייסבוק לאחר הפגישה הוא התשובה האמיתית להופעה ההזויה של השניים שהגיחו מממשלת ישראל היושבת במזרח התיכון לליבת הכור הגרעיני של העולם החדש.
השבוע השתתף ז'יל דה קרחוב, הממונה על הלוחמה בטרור באיחוד האירופי, בכנס בהרצליה. קרחוב עוסק, בין השאר, בשיתוף פעולה עם ענקיות האינטרנט במסגרת פורום משותף שהקים האיחוד במלחמה בהפצת מידע ותעמולת טרור. בניגוד גמור לנציגי ישראל, שיש מקום לחשוד בהם בחוסר הבנה ו/או בעודף תעמולה פטריוטית עצמית, אמר דה קרחוב (לאתר "וואלה!") כי הוא "דווקא שבע רצון משיתוף הפעולה של חברות הענק", וכי “גוגל מפתחת מנגנונים לזיהוי תכנים מסיתים... ובהחלט יש כאן אחריות תאגידית".
וכמובן, כל המהלך החשוב הזה קרה משום שהשרה רגב דרשה מסגן נשיא גוגל: cut the bullshit. ברור שגיוס טרוריסטים, הוראות כמו הכנת פצצה גרעינית במרתף ביתך, או ציד ילדים פדופילי יש לא רק לנטר (ויסלחו לי לוחמי הפרטיות) ולצנזר אלא גם לדווח עליהם לתחנת המשטרה הקרובה - אבל בגדול הכל פתוח. לא מדובר רק בסקס או בטרור, אלא בכל דבר אנושי. כולל שידור תמונות זוועה במלחמות. אחרת איך נדע שמלחמה זה זוועה, והיא ממש כאן בשכונה שלנו, ולא תוכנית בידור בטלוויזיה או משהו בדיוני שקורה על מאדים?
עניין של גיאוגרפיה
כל מעשי ידי המין האנושי אמורים גם להיראות על ידי המין האנושי, ולהישפט, לטוב או לרע, על ידי המין האנושי. בהתאמות חברתיות כמובן. ואם כבר ברור לכולנו שבעתיד הקרוב לא ניתן יהיה למנוע שידור ושיגור של הכל בכל מכל כל - אזי אין ברירה אלא להתמודד. נפשית, חינוכית ומנטלית. וסקס הוא העניין פחות הערך מכולם. שדרית הספורט שעירומה נגנב ושוגר לכל העולם רשאית בהחלט לטעון כיום על פרטיותה שנגזלה. מחר זה יהיה "כולה ציצי, מה הבכי?".
חינוך נכון בחברה נאורה יהפוך אפילו את הפורנו לקומיקס. אלא שכדאי כבר היום לא להתבלבל: בסופו של כל מאבק "מוסרי" בענייני סקס יושב עסקן פוליטי. פורנוגרפיה, כמו שאמר סקיני, היא עניין של גיאוגרפיה: בעל מועדון לילה באותה נורווגיה תבע את שלטונות המס שחייבו אותו במע"מ ממכירת כרטיסים, בעוד מופעי אמנות פטורים מכך. בית המשפט קיבל את התביעה בנימוק שהחוק בנוגע לסטנד־אפ או לאופרה תקף גם במקרה של סטריפטיז.
המאבק על העירום הוא חלק מהשקפת עולם שמרנית, בדרך כלל ימנית ודתית, שעושה שימוש במגוון כלים כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. והעירום הוא כלי די אפקטיבי בשיסוי אוכלוסיות המטרה. בכלל, היסטריית הטאבו סביב עירום, סקס וקדושת המשפחה הייתה אחד ממכשירי (תרתי משמע) השותפות בין כוהנים לשליטים לצורך השליטה בהמון. חריגה ממתחם הפוריטניות המקובל היא חטא, והעונש מגיע במגוון צורות: מהתרסה פוליטית עד חרם כלכלי.
תשמעו סיפור: לפני המון שנים ערכתי עבור "ידיעות תקשורת" מוסף חג. נדמה לי חג ביכורים או משהו שמחייב התחדשות צמיחה, עתיד וכו'. בצילום שער המגזין בחרתי ילד וילדה בני 3, עירומים, יד ביד (ילדי שכנים שלי). שניהם הביטו בעיניים שלוות היישר בעדשה. הכי טהור, נקי, מתחדש, תמים ועתידי.
בלילה עברתי בבית הדפוס בראשון לציון, בדקתי גיליונות ראשונים כדי לוודא שמישהו לא נרדם על הפרדת הצבעים וחזרתי לפנות בוקר הביתה. כעבור שעה או שעתיים צלצל הטלפון. מישהו באקספדיציה אמר לי ש־600 אלף פלוס הגיליונות (היו ימים...) לא עושים את דרכם לדוכנים, אלא למפעל כלשהו, שם ייגרסו לטובת הפיכתם לתיבות קרטון. אמרתי תודה רבה והתהפכתי לטובת סגירת פערי שינה. בבוקר הסתבר לי שזאת לא מתיחה, זו מדיניות. מי ראה, החליט וכו' זה אופרה אחרת, אבל העיתון לא יכול להרשות לעצמו לפגוע ברגשות הציבור, ובכלל זו אטרקציה פדופילית. מדובר, להזכירנו, בתינוקות בני 3. אני מניח שבמצב הקואליציה הנוכחי זה מתחיל היום בעריסה.
במקרה של הילדה הווייטנאמית קים פוק (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מדובר בהצהרה אנטי־מלחמתית אוניברסלית. הצילום עושה זאת כשהוא מנגיד את הבשר החשוף של הילדה הנסה עם הברזל, האש והדם מאחוריה. התמונה הזו נועדה לזעזע. לגרור את מחאת העירום הילדותי הפגיע נגד זוועות המלחמה לתוך העיסה המחליאה של פדופיליות באמצעות הלוחמנות המתחסדת של דווקנות פוריטנית - זה כמו שצמחונים ואוהבי חיות יתנגדו ל"גרניקה" של פיקסו משום שרואים בה סוס מעונה.