תמונה ראשונה: לילה. סופת שלגים משתוללת. לא רואים ממטר. ברדיו מזהיר טד בראון, השדר האהוב עלינו, את תושבי ניו יורק שלא לצאת מהבתים וחוזר להשמיע שוב ושוב שיר חדש של אלטון ג'ון. "איטס א סד סד סיטואיישן", שר לנו אלטון, ואנחנו כמעט לבדנו בכביש המהיר, הרחב והריק. השלג לא פוסק לרגע. גם המים ירדו לה. שרק לא תלד במכונית.

"סורי סימס טו בי דה הרדסט וורד", משמיע לנו טד בראון את השיר שוב ושוב. שם, על הכביש המהיר והריק נכרתת ברית עולם בינינו לבין השיר, שיהפוך להיות השיר שלנו לנצח. נצח, כמו שנדמה שהדרך לבית החולים אלברט איינשטיין בברונקס תימשך לנצח.




פלאשבק ראשון


בגל הקל מגיש עזריה רפופורט את תוכניתו "בילוי נעים" (ונא לא לבלבל עם תוכניתו של מולי שפירא שמשודרת עד היום בגלי צה"ל). הפעם הוא מארח חייל על סף שחרור שמבקש להיות נוכח בחזרה של ההצגה החדשה "יחפים בפארק", בכיכובם של עודד תאומי ודינה דורון הצעירים, ולהיפגש עם הסופרת הפופולרית אסתר קל, עם חמדה נעמן, כוכבת להקת הנח"ל, ועם ברכה צפירה, אחת הזמרות הראשונות שפעלו בארץ.



קצת אחרי שידור התוכנית מוזמן החייל לפגישה עם דרורה בן אב"י, מנהלת הגל הקל, שמציעה לו להצטרף לרדיו כעורך ומגיש תוכניות. דרורה בן אב"י היא בתו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, והיא גם אשתו של מר רדיו, משה חובב. "התרגשתי בעיקר מזה שחייל צעיר יודע בכלל מי זו ברכה צפירה", אמרה דרורה. וכך, בזכות ברכה צפירה התקבלתי לרדיו.




תמונה שנייה



לחדר הלידה נכנס הרופא כשהוא מתנשם ומתנשף. גם הוא עשה את הדרך בסופת השלגים הנוראה. היולדת נושכת שפתיים. “אוי, עכשיו זה ממש כואב", היא מדווחת לבעל החיוור שאמור לאחוז בידה. האחות פוקדת "פוש, פוש", והיולד שלא מבין מה הוא צריך לדחוף, שולף את ידו מידה של היולדת ודוחף אותה מתחת לראשה. "נוט יו - יו!", מצווה האחות. אוף עם האנגלית הזאת. איך אתה יכול לדעת אם מדברים אליו או אליה.



עוד פוש אחד או שניים והראש כבר מבצבץ. מיכה, הדוקטור שלנו שהוא גם האולטרה־סאונד שלנו (שעדיין לא הומצא), סקרן נורא לדעת אם חזה נכון את מין הנולד. הוא פיתח מין שיטה לא ממש בדוקה, שלפיה הוא ניסה לנחש את מין היילוד לפי מספר דפיקות הלב בדקה. אבל לנו אין ספק. הרי הבטחנו למילי אח קטן. אפילו יש לנו שם רק לבן.




תמונה שלישית



לברית המילה שנערכה בריברדייל, שכונה שגרים בה המון ישראלים בשליחות ולצמיתות, מגיעים רק דיירי הבניינים הסמוכים. הסופה משתוללת למעלה משבוע. מי שלא חייב - לא יוצא מהבית. גם המוהל הודיע שהוא לא יגיע והציע לדחות את הטקס. אמרנו לו שהאורחים כבר כאן ואנחנו לא מתכוונים לחכות עד הבר מצווה. עברנו לנוהל שכן. מצאנו שכן שהוא גם מוהל. מצלמים את האירוע כדי לשלוח לסבים והסבתות בארץ. כשהמוהל מכריז שייקרא שמו בישראל איתמר, אפשר לשמוע ברקע את שירו של אלטון ג'ון.




פלאשבק שני



למה? שואלת דרורה. כשיותר מסקרנות, יש בשאלה הזו כאב ועלבון. למה אתה הולך לגלי צה"ל? לא קיבלת פה כמעט כל מה שרצית במשך שנתיים? ערכת תוכניות, הפקת והגשת. אפילו העברתי לך את התוכנית שלי "שאלה של טעם".



באמת למה. אולי כי יצחק לבני, המפקד החדש של גלי צה"ל, הצליח להלהיב ולסחוף אותי בחזון שלו לתחנה צעירה ותוססת, שאומנם משדרת עכשיו רק שש שעות ביממה, אבל השמיים הם הגבול. ואצל יצחק אפילו השמיים הם גבול זמני. ואולי כי כזה אני. תזזיתי שחייב לנוע כל הזמן. עובדה שאחרי עשר שנים, כשהמשימה הושלמה והתחנה הצבאית הקטנה הפכה להיות גלי צה"ל כל הזמן, יצאתי לניו יורק כשליח קק"ל לענייני חינוך ונוער. אבל אז, כשיצאתי מחדרה של דרורה ברחוב הלני המלכה בירושלים, לא האמנתי שהכעס והעלבון יימחו ושנחזור להיות כמו פעם.




תמונה רביעית



"דרורה יקרה. אני שמח לבשר לך כי נולד לנו בן במקום שליחותנו בניו יורק. אני מקווה שתשמח אותך הידיעה שהחלטנו לקרוא לו איתמר כשמו של אביך".


מכתב התשובה לא איחר לבוא. דרורה בירכה אותנו בהתרגשות רבה: "קראת לילד על שמו של הגבר המקסים והנפלא ביותר שהכרתי. אנא, קרא באנציקלופדיה העברית, בכרך ט', על אבא שלי ותבין למה אני המומה ונדהמת".



מיד פתחתי את האנציקלופדיה העברית. כרך ט'. עמוד 36. קראתי. והייתי נדהם והמום. ככה כתוב. מילה במילה.


"ב–1939 יצא (איתמר בן אב"י) בשליחות הקק"ל לארה"ב, וכאן מצא את מותו".



"איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו הייתה שפת עבר,
איתמר בן אב"י,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי".


(מילים: ירון לונדון)