בגיל 6 מצאתי במקלט של הבניין שבו גרנו אופניים ורודים ומאובקים בלי גלגלי עזר. "אבא", צעקתי, "בוא מהר". אבי כנראה לא שמע אותי, אז עליתי במהירות במדרגות, נכנסתי אל הבית מתנשפת ומזיעה ואמרתי "מצאתי אופניים במקלט שלנו. המקלט עם החיידקים, זה שאף אחד לא נכנס אליו". אבי חייך אלי ופסק: "הם לא שלך, מרסל, הם בטח שייכים למישהו".
"יש עליהם אבק, אבא", לא ויתרתי, "הם בטח פה מאז שהייתי קטנה".
הורי צחקו. "ומה את עכשיו?", שאלה אמי. "אני כבר בגן חובה", עניתי, "בואו לראות את האופניים". וכך ירדנו כולנו אל המקלט המוזנח עם ריח העובש, שחמש שנים קודם לכן, במלחמת המפרץ, היה מקום המפגש של אלה שלא היו אמיצים מספיק לעלות על גגות העיר ולמחוא כפיים לטילי הפטריוט. הצבעתי בידי על האופניים. "אתם רואים", אמרתי להורים, "האופניים לא של אף אחד. אני יכולה לקחת אותם, עוד מעט יום כיפור וסוף־סוף יהיו לי אופניים".
אבי לחש משהו לאמי. "כן", היא ענתה לו, "אני חושבת שזה שייך למשפחת ניניו". לאחר מכן היא הביטה בי ואמרה: "מרסל, את צודקת. זה של השכנים שעזבו. בואי נעלה למעלה, נתקשר אליהם ונבקש רשות. אם יסכימו, תוכלי לקחת את האופניים".
למעלה, בבית, אמי חייגה בטלפון החוגה העייף את המספר של השכנים. אני החזקתי אצבעות. נדרתי לעצמי נדר קטן, שאם ייתנו לי את האופניים, אלמד תוך יום לרכוב ללא גלגלי עזר, ואפילו בלי ידיים, כמו הילדים המופרעים בשכונה.
"באמת? את בטוחה שאתם לא צריכים אותם? אנחנו יכולים לשלם מעט כסף אם צריך", אמרה אמי לשפופרת. "תודה רבה על הכל, ענת". ואז היא חייכה וניתקה את השיחה. "הם שלך, ילדה של אמא", היא אמרה לי. "ענת אמרה שאין להם יותר צורך באופניים".
את כל אחר הצהריים, לפני שאבי יצא למשמרת הלילה במונית, הוא בילה איתי בסמטאות הרחובות. תחילה אחז בכידון האופניים וכיוון אותי "לאט, מרסל, תסתכלי לנקודה אחת, ישרה ומרכזית וסעי לפיה, שיווי משקל זה חשוב". אחר כך אחז באופניים מאחור ואמר "תתרכזי, אני כמעט לא נוגע". ולבסוף, כשהצלחתי לרכוב לבד, מחא לי כפיים ואמר "את כמו אבא שלך, לוחמת. כבר סיפרתי לך שהייתי בצנחנים?".
האופניים הוורודים הפכו לאטרקציה שלי. כשחזרתי מבית הספר, אכלתי ארוחת צהריים מהירה, הוצאתי את אחת המחברות מהתיק, לקחתי עיפרון והכנסתי אל סלסילת האופניים. יצאתי איתם לרחוב, דיוושתי ודיוושתי עד שמצאתי פינות חמד שקטות, שבהן הייתי יושבת, פותחת את המחברת וכותבת שירים קצרים, בשגיאות כתיב נוראיות ותמימות, על ילדה קטנה שמקבלת כל הזמן פרסים בלי שהיא מבקשת אותם.
היה זה קצת לפני חג הפסח. אמי, שמאז ומתמיד לבשה את המכנסיים בבית, עלתה על סולם גבוה והחלה לצבוע את הקירות לכבוד החג. אבי לקח קאטר ויצא לגזום את השיחים בחצר הקטנה שהייתה לנו. "מרסל, קחי את אחותך הקטנה וצאו קצת החוצה, אתן מפריעות לנו", אמי אמרה לי. אחזתי בידה של אמילי ושאלתי אותה אם היא רוצה סיבוב באופניים. כמובן שהיא הסכימה לצאת להרפתקה.
רכבנו שתינו ליד הגן על שם חיים נחמן ביאליק, ליד בית הספר על שם חיים נחמן ביאליק וליד הרחוב הצדדי על שם חיים נחמן ביאליק. לפתע שמענו צעקות. "מי אתם בכלל. משטרה של אפסים, יאללה, סעו לי מהעיניים".
שלושה בחורים, בריונים בגופיות לבנות, ישבו על מתקן המגלשות של הילדים ועישנו מתוך צינורות ארוכים. אז, כמובן, לא ידעתי שקוראים לזה נרגילה. אמהות עמדו בסמוך והחזיקו את הילדים, שלא יתקרבו אל המתקן. שני שוטרים ניסו להרגיע. "בבקשה מכם", אמר להם השוטר המבוגר, "בואו לא ניצור פה בלגן, יש ילדים שרוצים לשחק, המתקנים האלה נועדו להם".
"אבא שלך בנה את המתקן הזה? לא זכור לי", התגרה אחד הבריונים. "תתחפף לי מהעיניים, אתה והכושי". הבטתי בשוטר האתיופי. הוא חייך אל אחד הילדים בארגז החול ליד, הסתיר את עלבונו. "מרסל", אמרה לי אמילי, "נכון שאסור להגיד כושי? נכון שצריך להגיד אתיופי?".
"נכון, אמילי", השבתי לה והוצאתי מסל האופניים בקבוק פטל. "קחי, את מזיעה, תשתי".
לא אשכח את הרגע הזה, את הפעם הראשונה שבה ראיתי שיש מישהו מעל המשטרה. לא אשכח את חופן החול שלקח אחד הבריונים בידו וזרק לעבר השוטרים. לא אשכח את הזקנה שצעקה "תתביישו לכם, פושטקים". לא אשכח את הניסיון של השוטר המבוגר לאזוק את ידו של הזורק, ואת שני חבריו של האחרון מפילים את איש החוק וצוחקים. לא אשכח את הבכי של אחד הילדים כשראה את המתרחש ואת אמו האוחזת בידו הרועדת ואומרת "לא צריך לבכות, לא צריך, בוא נלך מפה, נבוא מחר". לא אשכח את הפעם הראשונה שבה התפרצה דמותה של ישראל האחרת, המכוערת והנמוכה למחוזות ילדותי והכרתי.
"אמילי, תעלי על האופניים, צריך לנסוע מפה", אמרתי. והיא, הקטנה כל כך, לא רטנה על כך שעוד לא התגלשה במגלשה ועוד לא בדקה אם באמת, כמו שאמר לה אבא, כאשר מתנדנדים מספיק חזק אפשר להגיע עד לירח. היא לא כעסה על הארמון שלא בנתה בארגז החול ולא על הכדור שהכניסה לחולצתה כדי שתוכל לשחק איתי מסירות בגן השעשועים עד החשיכה. גם היא הבינה שיש ימים שבהם הרעים מהסיפורים יוצאים סתם כך, פתאום.
לפני כמה ימים עלה בפייסבוק סרטון שבו קבוצת חוגגים ממושב בדרום סירבה להנמיך את עוצמת המוזיקה במסיבה שנערכה בביתו של אחד מהם. השכנים התקשרו למשטרה, וזו התייצבה במקום. שוטר מבוגר ושוטרת צעירה עמדו מול החוגגים ואמרו: "בבקשה, כבו את המוזיקה, אנחנו לא רוצים בלגן".
החוגגים לא לקחו חול ביד וגם לא הקניטו. הם אחזו בסמארטפונים חדשים, הדליקו את הפלאש, למרות שהיה אור יום, וצחקו לשוטרים בפנים. "מה תעשו", הם שאלו אותם. "שוטרים ערסים. מדינת משטרה".
תחילה השוטרים לא הגיבו. אבל כשהחבורה סירבה להשתיק את המוזיקה, עמד מולם השוטר המבוגר ואמר "כבו את המוזיקה, בבקשה, אתם לא לבד פה".
"למה, מה תעשה לנו", שאל אחד החוגגים ודחף, כאילו בטעות, את השוטר. לבסוף השוטר עצר את אותו הבחור, כשחבריו מקללים מאחור. שוב, אותם הרעים מהסיפורים.
תנוח דעתם של אלה המחפשים כוונות נסתרות בין שורות אלו, לא מדובר כאן בתוצאה של קיפוח והזנחה. לא בעדתיות, לא במצב סוציו־אקונומי, ולא במשטרת/מדינת חלם. מדובר בזלזול ובאובדן ערכים. כיביתי את הסרטון וממש החזקתי את עצמי לא לשתף בו את מאה אלף קוראי ולבייש את פניהם של אותם החוגגים.
שנה אחרי שקיבלתי את האופניים הוורודים, ממש לפני יום כיפור, הם נעלמו לי. מישהו חמד את האופניים המתקלפים, בעלי הכידון התקוע והשרשרת הנופלת. לא כעסתי ולא התאכזבתי.
"מי שצריך, גונב", אמרה לי אמי. רציתי להגיד לה שגם אני צריכה ואני לא גונבת, אבל אמילי נכנסה לשיחה ושאלה: "אז מה יהיה לנו ליום כיפור?". חיבקתי אותה כאילו חיבוק של אמא, חיבוק בוגר, ואמרתי: "יש לנו רגליים, אמילי, נטייל ברגל, טוב?".
"ואם יבואו הרעים עם הצינורות והעשן", היא שאלה.
"הם לא יבואו, אמילי, אני מבטיחה לך", עניתי.
"איך את יודעת, מרסל, את לא קוסמת", היא הקשתה.
"כי בכיפור, אמילי, כולם הופכים להיות טובים. אפילו הם". היא האמינה לי, אולי בצדק, כי באותו כיפור התגלשנו במגלשות, שיחקנו בכדור והתנדנדנו בנדנדות. אומנם לא הגענו לירח, אבל בכל פעם שעלתה הנדנדה למעלה, עצמתי עיני והתפללתי שכשאשוב אל האדמה, יהיו רק טובים בעולם. במדי משטרה או סתם בגופיות לבנות, זה לא משנה.