הימים הנוראים שבפתחנו מבטאים את הערבות ההדדית של בני העם היהודי. חז”ל ביססו את הערבות הזאת על פסוק בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא, שעיקרה “התוכחה”. דהיינו, פירוט הטובות וההצלחות שמבטיח הקב”ה לישראל אם יקיימו את מצוותיו, ומאידך הקללות והרעות האיומות שיפקדו אותם אם לא יקיימו אותן. אחת הקללות היא “ורדף אותם קול עלה נידף ... וכשלו איש באחיו כמִפני חרב, ורודף אין”. וחז”ל דרשו: “’וכשלו איש באחיו’ - בשביל (=בגלל) אחיו. זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה בזה”.



ערבות זו באה לידי ביטוי בתפילות שלנו בכלל ובתפילות הימים הנוראים בפרט. רוב תפילותינו נאמרות בלשון רבים. כך גם תפילת הבקשות “אבינו מלכנו חטאנו לפניך” הנאמרת מדי יום מראש השנה ועד יום הכיפורים, וכך תפילת הווידוי “על חטא שחטאנו” הנאמרת תוך הכאה באגרוף על הלב במהלך יום הכיפורים והמפרטת 44 חטאים.



והתמיהות מתבקשות: ראשית, הן לא ייתכן שאדם אחד עשה את כל העבירות המנויות ב”על חטא”. שנית, מדוע האדם מתוודה בלשון רבים ואינו אומר “על חטא שחטאתי”? והתשובה היא שכל ישראל ערבים זה בזה. חטא של אחד משפיע על גורל הכלל כולו, ולכן כל פרט צריך לחוש דאגה ואחריות להתנהגות חבריו.



והסיפור הבא מבטא סוג אחר של ערבות הדדית יהודית. הייתי באירוע בירושלים ושמתי לב שאדם מסוים מציץ בי שוב ושוב. פניו לא הזכירו לי איש. בתום האירוע הוא ניגש אלי, לחץ את ידי ואמר מילה אחת: “ירושלים”. לא הבנתי מה הוא רוצה. “מה ירושלים?” תמהתי. “אתה אברהם, נכון?” הוא שאל. אישרתי. “ואתה לא זוכר אותי?” “לא”, אמרתי. ואז הוא אמר “ויניצה”, והזיכרון ניצת בי באחת.



זה היה ב־1990. נסענו שניים לברית המועצות בשליחות ארגון נתיב. בין השאר, ביקרנו בעיר ויניצה באוקראינה. היה שם בניין שבעבר שימש בית כנסת והוסב לבניין משרדים. עתה ביקשו יהודי העיר להחזירו לידיהם. הלכנו לראות את הבניין.



כשהסתובבנו בחצר הבחנו באדם ההולך בעקבותינו. אמרנו לעצמנו: עוד קג”ביסט אחד, והתעלמנו. ואז הוא חלף לידינו ופלט מילה אחת: “ירושלים”. עצרנו. “מדבר עברית?” שאלנו, והוא נענע ראשו בשלילה. עברתי ליידיש: “וער זאנט איר?” (מי אתה?), שאלתי. ואז הוא שאל אם אנחנו מישראל ופתחנו בשיחה. הוא סיפר שהוא יהודי שנולד בוויניצה וטוב לו כאן ואינו מתכוון לעלות לישראל.



למחרת עמדנו לעזוב את העיר כשהטלפון צלצל בחדרנו במלון. היהודי על הקו. הוא מוכרח לבוא לראות אותנו. אמרנו לו שיבוא מיד כי אנו עוזבים וניסינו לנחש מה הוא רוצה. הוא הגיע מהר, עלה לחדרנו וזה מה שאמר: “אמרתי לכם שלא אעלה לישראל, אבל אני רוצה שתדעו שאם אשאר היהודי האחרון בוויניצה, כן אעלה”.



עכשיו, כשפגשתיו בירושלים, שאלתי בטון סרקסטי: אין עוד יהודים בוויניצה? הוא צחק ואמר: יש ויש, אבל בני משפחה שלי עלו ופוטרתי ממקום עבודתי וסבלתי הטרדות מצד חוליגנים, אז באתי הביתה. “הביתה”, הוא אמר. היה לו לאן להימלט. וזו, אם תרצו, מין ערבות הדדית שבבסיס יחסי מדינת היהודים עם כל יהודי באשר הוא.