ייתכן שזה יישמע לא אמין, אבל הייתי ממש באמצע חיוג כדי לנסות לקבוע פגישה עם שמעון פרס, כשברדיו נשמעה פתאום ההודעה על קריסתו הרפואית. סגרתי את הטלפון בתחושת החמצה ובהרגשת כישלון על כי לא הקדמתי להתקשר כמה ימים קודם לכן. אני מניח שהרבה מאוד אנשים הרגישו את הרגשת ההחמצה הזאת נוכח הידיעות על המצב הרפואי של שמעון פרס. כמוני, הם לא חשבו שמשהו יקרה לו בטווח הקצר. רציתי לפגוש את פרס כי ידעתי שהוא היחיד שיכול להזיז איזו יוזמה תרבותית שאני מנסה לקדם כבר למעלה משנתיים: פרס ספרותי בינלאומי על שם ברונו שולץ, שמשותף לאגודת הסופרים הפולנית ולאגודת הסופרים העברים.
גם דוד גרוסמן בסוד העניין, וקיוויתי לצרף גם אותו לפגישה. מדובר בפרס ספרותי שיחולק לסירוגין, פעם בוורשה ופעם בירושלים. ההסכם בין אגודת הסופרים הפולנית לבין הישראלית כבר נחתם, הכל מוכן, אבל צריך למצוא את המימון - ואת זה לא הצלחתי עד כה להזיז. אחרי ייאוש מול הממסד ידעתי ששיחה אחת עם פרס תספיק. אם הוא יראה זאת בחיוב, והייתי בטוח שהוא יבין את חשיבות הנושא, כל המכשולים והמהמורות יוסרו והנושא ייפתר.
לא נשארו במדינה עוד הרבה אנשים כמו שמעון פרס. הוא האחרון מדור מפא"י הישנה שעדיין מסוגל לפעול בלי אלף ועדות ותריסר סוגי טפסים שתכליתם להוביל כל יוזמה לדרך ללא מוצא.
מפא"י סימלה דברים טובים וגם דברים פחות טובים. בשום אופן לא אומר: דברים רעים. חלק מן הדברים הטובים, שהם יכולת ביצוע המאפשרת קידום רעיונות, נשמרו במידה מסוימת בגופים עוקפי מחנק כמו מרכז פרס לשלום.
אין זה סוד שלישראלים רבים הייתה מחלוקת עם חזונות פרס שריחפו בשמי המזרח התיכון, שמצדו לא מוכן להיות חדש. גם אני הייתי בין החולקים, וכתבתי פה ושם את דעתי או את לעגי. אבל פרס, בגלל אורך התקופה שבה הוא היה בקדמת ההנהגה, הוא גם מעבר למחלוקת. פרס הוא ישראל. הלוויה שלו, בהשתתפות כל מנהיגי העולם שיגיעו לכאן עם כל הדיווחים בכל הטלוויזיות בכל השפות, תפגין את כבוד העולם לפרס, אבל לא פחות מכך - כבוד למדינת ישראל.
ישראל בלי פרס היא ישראל בלי דור צעירי מפא"י. מעכשיו זו ישראל אחרת. החקיינים יישארו בלי פרס. הם לא האמינו שזה יקרה להם אי־פעם. ישראל בלי פרס היא גם ישראל בלי פטפוטי שלום עולמי בנוסח דיבורי מלכות יופי, אבל מפי בולדוזר של מגעים מדיניים. ישראל בלי פרס היא ישראל בלי תיאוריות ששטחים אינם חשובים בעידן הטילים, תיאוריות שאני לא הבנתי אבל נשמעו יפה, ויפה היתה גם התמימות שלו להתעקש עליהן. ישראל בלי פרס היא ישראל בלי אמונה ילדותית תמימה מצד אדם שאף אחד לא חשב שהוא תמים, ושנים ארוכות מאוד עברו מאז הזמן שמישהו חשב שהוא ילד.