עם היוודע דבר לכתך שמעון, איבדה מדינת ישראל את אחד מגדולי מעצביה. לוחם וחולם, שראה תמיד הרחק, מעבר לאופק. אופטימיסט נצחי, איש שהצליח לחלום אך מעולם לא נח. שמעון ידידי, לא פעם בחרת ב"דון קיחוטה" כאחד מעשרת הספרים האהובים עליך, וכנראה לא במקרה: בחלומותיך על ישראל כמרכז של שיתופי פעולה אזוריים, בחזונך לישראל שתהיה מעצמת רוח מזה וננו־טכנולוגיה מזה, ובעיקר - באמונתך היוקדת והנצחית באפשרות לשלום, הצטיירת פעמים רבות כאביר שנלחם בטחנות רוח.
העולם, שמעון, יודע להעריך חולמים. מנהיגי ומנהיגות העולם ראו בך לא פעם מנטור ונביא, אדם להתייעץ איתו, להקשיב לו, ללמוד ממנו. חלקם הגדול יגיע לכאן כדי להכיר לך תודה על מי שהיית. דרך השתקפותך במילותיהם נקבל גם אנחנו עוד רגע אחד איתך. כשהתעוררנו אתמול נחמץ הלב בכאב וצער: על הדורות שיכירו אותך רק דרך סיפורים; על החדשנות והמעוף שהבאת איתך לכל מפגש ובזכותך הרגשנו גם אנחנו אמיצים יותר, יצירתיים יותר; על המדינה שאיבדה את אחד מאחרוני בוניה; ואולי יותר מהכל – על שינוי מאזן התקווה.
כי לפני הכל, אחרי הכל ויותר מהכל היית, שמעון, איש של תקווה. האמנת בקיומה גם כשלנו היה קשה, יצרת אותה גם כשנראה היה שאתה יוצר אותה יש מאין, שאבת ממנה כוחות. התקווה הייתה מעיין הנעורים הנצחי שלך ובזכותה היית אתה מעיין הנעורים הנצחי של כולנו, האיש שחשבנו שגם הזמן לא יעצור.
אתמול בבוקר ניתק חוט חייך שהיה שזור באריגתה של מדינת ישראל למן ראשיתה, ומעכשיו נצטרך כולנו לעבוד קשה יותר כדי לשמר את עתודות התקווה שהחזקת עבורנו כל השנים הללו, צעיר לנצח, אביר התקווה שלנו, שמעון פרס.