הוא הפסיד למנחם בגין, ליצחק רבין וליצחק שמיר, אבל גם לעמיר פרץ. הוא הושפל מול משה קצב ואפילו פעם מזמן הפסיד לגד יעקובי, שבאבירות יוצאת דופן ויתר לו על מיקומו ברשימת רפ"י. הוא הושפל עד עפר כששאל את חברי ועידת מפלגת העבודה בהיכל התרבות את השאלה הרטורית האלמותית: "אני לוזר?" ונענה בשאגה מלוא גרון: "כן".
אבל היום איש כבר לא חושב שהוא היה לוזר. יותר מכל, פרס היה איש של חלומות ויעדים גדולים. החל בכור בדימונה, דרך "המזרח התיכון החדש", וכלה בחזון הגדול האחרון שעסק ביחידות הקטנות ביותר: הננו־טכנולוגיה. כל מה שהוא עשה הוא עשה בגדול: הישג כביר כמו הכור בדימונה, ניצחון חסר תקדים על אינפלציה של 400%, לצד כישלון מהדהד כמו הסכם אוסלו.
לפני עשרות שנים שיחק בבית"ר תל אביב שחקן כדורגל מיתולוגי בשם מאיר בר ציון. אמרו עליו שהוא בועט קרן ומיד רץ לרחבה כדי לנגוח את הכדור לשער. כזה בדיוק היה פרס. איש ספר, איש חזון וביצועיסט בלתי נלאה, צעיר לנצח ברוחו ותמיד מסמן את היעד הבא.
"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהבו" (מסבת אבות). פרס היה גיבור. הוא הצליח להפוך ממטרה לעגבניות רקובות בבית שמש, מ'כן ולא' לאדם נערץ שהצליח להתפייס עם העם ולהתחבב עליו. זה קרה זמן קצר אחרי שהתפייס עם עצמו, אחרי שהפסיק לרצות להיות כצנלסון, ז'בוטינסקי, בן גוריון, בגין, דיין או שרון. ביום שהוא התחיל להתענג על היותו שמעון פרס, החל תהליך הפיוס הגדול, ופרס הבטיח את המקום שלו הוא ראוי ללא ספק בפנתיאון הלאומי שלנו.