כשנה לאחר שנבחר לנשיא נפגשתי עם שמעון פרס בבן שמן, מול הבית שממנו יצאה בערפילי הבוקר נערה יחפה עם צמה עבותה. כמעט 70 שנה אחרי, אותה צמה כבר לא הלכה איתו לאורך כל הדרך. סוניה נותרה בביתה בתל אביב, והוא השתכן בבית הנשיא. "יש הרבה צער בחיים", התוודה והמשיך לחזר. ייתכן שבראיון ראה הזדמנות להשיב אותה אליו, לזעוק את אהבתו וגם לדבר רכות על לבה. "אתה צריך להבין", אמר לי, "יש לה הזכות להיות אישיות בפני עצמה. הרעיון שהיא צריכה להיענות לכל קפריזה שלי פשוט אינו נכון". ניסיתי להוציא ממנו עוד נהמת כאב ושאלתי אם היא חסרה לו. כאן עצר אותי וזרק: "עניתי לך כמו שצריך, לא צריך להמשיך לדבר".
המשכנו לדבר על סוניה בלי לומר את שמה. שיחת הגברים הייתה דומה לשיחה בין אב לבן. שיחות שמעולם לא היו לי עם אבא. הנשיא הסביר לי שנשים וגברים הם שני ניגודים הכרחיים שהטבע הכתיב להם לחיות יחד. כל אחד רוצה לנצח, אך מי שמנצח יותר מדי – מפסיד. "אז אתה מוטב לך שלא תנצח, פשוט תיזהר". ושמעון פרס ידע להיזהר. לאחר שכל חייו עבד עם גברים, ריפד את לשכתו הנשיאותית בנשים. הוא מצא שהן חרוצות יותר, מפיקות יותר, הרמוניות יותר, בלתי מפוענחות, כל אחת ציוויליזציה בפני עצמה.
בן שמן חיונית להבנת שמעון פרס. "כאן התפתחה חולשתו הגדולה ביותר", אבחן חברו עמוס עוז, "הצימאון הבלתי נדלה שלו לאהבה מכל עבר". רבים הבחינו בצורך הזה והקפידו לא להיענות לו. "למה אתה שונא כל כך?", קרא נסער אל אותו מפגין באסיפת הבחירות בקמפיין 81' בבית שמש. אבל מעבר לכמיהה לליטוף, בן שמן יצקה גם פלדה לעמוד השדרה של החניכים. פעם בשבוע היו נפגשים לדינמיקה קבוצתית בלתי רחמנית שבה ערטלו את נפשם, חשפו את סודותיהם, הפכו כל ויכוח לפרוגרמה וכל תוכנית לפלטפורמה. פה הייתה ראשית היזמות הציבורית של שמעון פרס. בגיל 16 היה לחבר במזכירות הנוער העובד. הייתה זו הפעם הראשונה והנדירה שבה הצליח להיבחר. בבן שמן גילה את הרומנטיקה שפיעמה בו. לא תמיד הודה בה ולעתים התעקש לכנותה התלהבות. הוא היה מודע לכך שהלהבה שבערה בו נחשבה לעתים לסוג של הגזמה, שחשפה אותו לכינויים כמו "שמעון בעל החלומות", אבל עם השנים ידע לקבל את עצמו, להודות שהוא מהזן ההוזה, אך לא בהקיץ. "נלהב ואופטימי – זה אני".
גם בגיל 93 הסתלקותו היא בטרם עת. נכון שהיו גם התרסקויות, אבל אני מתגעגע לתוחלת, לציפייה למשהו. גם אם לא ייכבש – היעד הוא החשוב. עדיף כישלון צודק על ריקנות משמימה, מוטב יוזמה הרואית על פני ישיבה בטלנית ומנוונת. ייתכן ששמעון פרס הבין את הסתירה הזאת ומכאן אותה עגמומיות "פרסית", אותו מבט נוגה, אותה הבעה של "מתי תבינו?". שאלתי אותו פעם לפשר החזות, והוא כמעט הסכים איתי. "אני לא מייצר את זה בכוונה", הסביר לי, "אני פשוט שקוע במחשבות, נתפס להרהורים, לא שם לב למה שקורה סביבי, וזה נראה עגמומי".
צברתי "שעות פרס" מעטות מדי, לצערי. ראיתי אותו לראשונה בילדותי במגרש הכדורסל של שיכון פועלים ברחובות, כשהמנחה שיבש את שמו, ישבתי על ספסל העץ כשנאם בצווארון פתוח בבית ברל, הייתי איתו בארמון האליזה בפריז, אבל התמונות שאקח איתי הן מאותו יום אביבי בבן שמן. כצווארו החופשי מעניבה, הייתה גם התנהלותו. הוא ליטף עז, צחק עם ילד, הצטלם בשדה השיבולים למרות אזהרת המאבטחים שנחש עלול להכיש אותו. כשיצא מים הדגן המתנועע, שאלתי אם היה חוזר לנעוריו בבן שמן. "אותי מעניין רק המחר", השיב לי.