חלק הארי

ב–1939 ניצב פועל משבט הזולו בשם סולומון לינדה מול מיקרופון באולפן ההקלטות הראשון ביוהנסבורג בדרום אפריקה, ואלתר בקול פלצט גבוה נעימה מלודית על רקע המנון קולי מהפנט. המנגינה הייתה מכשפת, מעט ילדותית בפשטותה, שלושה אקורדים בסיסיים ומילים ספורות. כרקע לסופרן הנעים שלו שרה להקתו של לינדה “ציפורי ערב", הרמוניה בארבעה קולות. תחילתו של סגנון שירה שהפך מיידית נושא לחיקוי.

לינדה קרא לשיר "Mbube", אריה בשפת זולו. אליזבת נסלה, בתו הצעירה של לינדה, אמרה כי מקור ההשראה לשיר בילדותו של אביה, אז עבד כרועה של עדר בקר ועליו הוטל לשמור מאריות שצדו את הפרות. “האריה סובב את העדר במעגלים רחבים והיה שמח בחלקו", סיפרה הבת, “אבל אבי לא היה שמח. הוא היה עם העדר משעות הבוקר המוקדמות והיה רעב". מילות השיר היו מעטות. בעיקר Mbube ו–Zimba שמשמעה עצור. מה שהיה כה כובש וקסום בשיר היה ההמנון החוזר שהגדיר דורות של שירת א–קפלה של הזולו. חוקרי מוזיקה טוענים כי השיר המקורי במהירות 78, הוא התקליט הראשון באפריקה שנמכר ב–100 אלף עותקים.

בטייק השלישי בקעו מלינדה צלילים שהפכו ברבות השנים לשיר המפורסם ביותר באפריקה. העולם המערבי מכיר את השיר בשם “האריה ישן הלילה". הוא תורגם לשפות רבות, הוקלט בידי 150 אמנים שונים והשתרבב ל–15 סרטים ומחזות מוזיקליים. בהערכה זהירה, השיר הכניס 15 מיליון דולר בתמלוגים.

אינדיאנים משבט הנוואחו שרים את השיר במפגשים השנתיים שלהם, הצרפתים מעדיפים גרסה המושרת בקונגולזית, להקת פיש ביצעה אותו בהופעה חיה, הוא הוקלט בידי אמנים כ–REM, גלן קמפבל, בריאן אינו וצ'ט אטקינס. תזמורת צבא ניו זילנד הפכה אותו למארש, נבחרת אנגליה בכדורגל הפכה אותו לבדיחה ב–1986, והוליווד שיבצה את השיר ב"אייס ונטורה: בלש בצחוק".

אבהותו של לינדה על אחד השירים המוכרים בעולם אינה מוטלת בספק. אבל לינדה מת עני מרוד והשאיר משפחה שהייתה ענייה מדי מכדי להעמיד מצבה על קברו. כדרכם של שירים שזכויות היוצרים עליהם אינן רשומות כחוק, התגלגל השיר כיתום שניתן לעולל לו כל דבר בלי לשאול את מחברו רשות. Mbube הגיע לאמריקה ועובד בגרסת ג'אז, כפזמון קליט של מועדוני לילה, אך עיקר פרסומו בא לו בגרסת שיר עם אתני בביצוע שלישיית קינגסטון, ולבסוף בגרסת פופ שעובדה ב–1961, שבה הפך המלחין ג'ורג' ווייס את 20 השניות האחרונות של המקור למנגינה העיקרית.

היה זה ווייס שהוסיף את המילים המזוהות כל כך, “In the jungle, the mighty jungle" ולהקת נערים בשם The Tokens הזניקה אותו לראש המצעדים בעולם. במקום להיות אחד השחורים העשירים בדרום אפריקה, התגורר סולומון לינדה בסווטו, בבקתה שרצפתה חול מכוסה גללי פרות, ללא פריט ריהוט אחד. בתחילת שנות ה־50 נדפס Mbube על ידי חברת גאלו והפך לרב מכר בדרום אפריקה. עבור זכויות השימוש בשיר קיבל לינדה שילינג אחד שהיה 87 סנט.

בגלגולו האמריקאי זכה השיר בתשומת לבו של זמר העם המיתולוגי פיט סיגר. סיגר אהב את השיר, זיהה את הפוטנציאל הגלום בו והוסיף לו מילים מעטות באנגלית - בעיקר פזמון חוזר - וקרא לו Wimoweh, שיבוש של Uyimbube בזולו שמשמעו “זה האריה". בגרסתו המעודכנת הפך השיר ללהיט ענק ונותר פופולרי במשך 40 שנה. בשנות ה־90 שובץ ההמנון היתום לכאורה במחזמר “מלך האריות" של דיסני. מקור השיר ("Mbube") ושם מחברו (סולומון לינדה) לא נזכרו, לא ניתן קרדיט, והשיר הוצג כיצירה מוזיקלית אמריקאית מקורית.

שמונת ילדיו של לינדה ניזונו מדייסת תירס שנקראה פאפ. כאשר הצליחו בבית הספר, היה הפרס על הצלחתם ביצה אחת. שניים מהילדים מתו בינקותם מתת תזונה. בנוסף לשילינג היחיד ששולם לו, גילתה גאלו נדיבות לא מצויה והעסיקה את לינדה כמטאטא רצפות וכמגיש תה במחסן של החברה. “רגלי עוף ופאפ, רגלי עוף ופאפ", אמרה הבת אליזבת, “זה מה שאכלנו במשך שנים". סולומון לינדה זכה לראות ולשמוע את “האריה ישן בלילה" מגיע למקום ראשון במצעדים באמריקה בחג המולד.

הוא היה חולה ונטה למות אחרי שמעיו קרסו בעת הופעה על הבמה. הרופאים קבעו שמדובר במחלת כליות, אך בני משפחתו טענו שזה מעשה כשפים. סולומון לינדה מת בגיל 53 בשנת 1962. בחשבון הבנק שלו היו 22 דולר, והוא הותיר אחריו את אשתו רג'ינה וארבעה ילדים. ב־1983 שילמה חברת המוזיקה האמריקאית Folkways דולר אחד לרג'ינה סולומון, היורשת החוקית של בעלה, עבור הזכות לרשום את השיר על שם החברה באמריקה, ורכשה באותו סכום את זכויות היוצרים העולמיות לשיר. רג'ינה מתה ב–1990.

בעיצומו של מאבק משפטי על זכויות היוצרים לשיר “האריה ישן הלילה" באמריקה, שילמה Folkways דולר נוסף לבנותיו של לינדה לפני שמכרה את הזכויות לחברת Abilene Music. באותה הזדמנות ננקטו כל האמצעים המשפטיים הקיימים כדי למנוע ממשפחתו של לינדה כל נתיב לטעון באמצעותו לזכויות יוצרים לשיר.

מי שמכיר את אמונתו הפוליטית והחברתית של פיט סיגר, יודע כי נרדף רוב חייו על ידי הכוחות שרדפו קומוניסטים מתחת לכל מיטה והרימו ראש לעתים, בעיקר בשנות ה־50, בימי הוועדה שחקרה אמריקאים בעלי נטיות שמאלניות שהקים הסנאטור ג'ו מקארתי. סיגר, שהיה אמור להיות מודע להיסטוריה של השיר ולחקור את קורותיו עד שהיה מגיע לבקתה מטה לנפול בגטו דרום אפריקאי, לא השקיע את המאמץ והמחשבה הנחוצים. זו הייתה מעידה מביכה שהייתה סטייה בוטה ממחויבותו של סיגר לאמונתו הפוליטית והמעמדית, וההסבר היחיד לה הוא שבאותם ימים נרדף סיגר על ידי הרשויות והתקשה להאכיל את משפחתו.

פיט סיגר היה נגן בנג'ו עני שהתגורר בדירה עם מים קרים ברחוב מקדוגל בגריניץ' וילג' עם אשתו ושני ילדיו, כאשר דפק חברו אלן לומקס בדלת. לומקס היה אבי מוזיקת העולם באמריקה, ומי שהקליט בעצמו נגני בלוז נוטים למות בדרום העמוק של ארצות הברית. כאשר הגיע השיר לידיו, חשב לומקס שסיגר הוא האיש שצריך לשיר אותו באנגלית. עם להקת האורגים הקליט סיגר את “לילה טוב, איירין" מאת לד בלי. על צדו השני של התקליטון נדפסה גרסתו באנגלית של “צאנה, צאנה, צאנה", הורה ישראלית. שני השירים נקלטו מיד.

סיגר שינה את ביטוי הזולו הלא מובן ל־wimoweh שעליו חזר ברצף מהפנט. בסוף שנות ה–50 הופיע השיר באלבום של “שלישיית קינגסטון" בהופעה חיה ונשאר במצעדים שלוש שנים (178 שבועות) והגיע למקום השני. שירו של סולומון לינדה היה כה חזק, עד שבריאן ווילסון מנערי החוף נאלץ לעצור בצד הכביש כאשר שמע אותו לראשונה ברדיו. תגובתה של הזמרת ומחברת השירים קרול קינג הייתה ","Motherfucker קריאת התלהבות בהקשר מסוים. מרים מקבה שרה אותו ביום הולדתו האחרון של JFK לפני שמרילין מונרו, בשמלת כסף יצוקה, לחשה לו "Happy Birthday, Mr. President". “האריה ישן הלילה" התנגן באוזני האסטרונאוטים של אפולו שעה שהמתינו לספירה לאחור בראש הרקטה בקייפ קנוורל.

סיגר הביע חרטה על העושק שלו היה שותף עד יום מותו, ושוד זכויות היוצרים הציק לו. “לא ידעתי מה היה הרקע, ואני מתחרט על כך", אמר סיגר בן ה–86 ב–2006, והוסיף כי לדעתו קיבל לינדה פחות מ־50% מהתמלוגים שהגיעו לו, שהיה אומדן אופטימי ומנותק מהמציאות.

כמו זמרים אחרים בני דורו, ששליחותם הפוליטית והחברתית גרמה להם לזנוח את ההיבט הכלכלי של קיומם ולהשאיר אותו בידי מנהלים ורואי חשבון, לא כולם ישרים כסרגל, הסתתר סיגר מאחורי הסיבה הנדושה: “תמיד השארתי את העיסוק בכסף בידי אחרים", אמר, “זה היה טיפשי מצדי".

בשנת 2000 כתב עיתונאי בשם ריאן מאלאן תחקיר נרחב ל"רולינג סטון" (אולי אחת מהכתבות היותר לגיטימיות, חושפניות ומטלטלות בתחום המוזיקה שעבורו הוקם המגזין), ובו נחשף המנגנון שבאמצעותו נגזל הכסף ממשפחת לינדה והראה כיצד בשעה שהתמלוגים מ–Mbube הכניסו מיליוני דולר, בנותיו של לינדה, שאחת מהן מתה סמוך לפרסום הכתבה מאיידס, חיו בעוני מרוד בדרום אפריקה, בלי שזכו בכל הכנסה מפירות יצירתו האלמותית של אביהן.

הכתבה הקימה מהומה בדרום אפריקה. בעקבותיה ננקטו צעדים משפטיים נחושים מטעם המשפחה להחזיר אליה את הכספים שנגזלו מהאב.

המאבק המשפטי התנהל בעיקר על “האריה ישן הלילה", על חלקו של סולומון לינדה בכתיבתו ועל העובדה שמקורו בדרום אפריקה ולא במלחיני האנימציה של וולט דיסני. בחברת דיסני מצאו התובעים מטרה שמנה לתבוע ממנה את כספם, כולל ההנחה ששום דבר טוב לא יקרה למוניטין של דיסני אם יתעקשו שלא לפצות שלוש אפריקאיות עניות מגטו בסווטו.

בראיון שערך ה"ניו יורק טיימס" עם ריאן מאלאן אחרי ההמולה שהקימה כתבתו ב"רולינג סטון", אמר כי נדהם “מהאופן שבו נבנו מפיקים ויוצרים רבים מדי מבורותה של משפחת לינדה, שעליה בנו כי אף פעם לא תשאל את השאלה המתבקשת, מדוע קיבלו תמלוגים כה זעומים משיר כה מצליח שרבים כל כך התעשרו ממנו".

מאלאן הזכיר שירים ללא מזל שגררו אחריהם מטען של דם רע. כמו 27 השירים שהקליט רוברט ג'ונסון הצעיר אחרי העסקה שעשה לכאורה עם השטן כדי שיהיה לנו בלוז. לד בלי “איבד" חצי מהתמלוגים שהגיעו לו לפטרוניו הלבנים, משום שישב בכלא חלק מחייו. הדי־ג'יי אלן פריד סירב לשלם את חלקו של צ'אק ברי ב“מייבלין", ולד זפלין כייסו במלואו את "Whole Lotta Love" מווילי דיקסון, התקדים שהוריד אותם שלמים מהעץ שנים מאוחר יותר כאשר נתבעו על פלגיאט ב"מדרגות לגן עדן". הכסף הגדול הגיע כאשר התנגן השיר בפרסומת אמריקאית לבית מלון. נתח גדול של כסף הלך לפיט סיגר שסירב לקבל אותו. באותה הזדמנות הסתבר שלמרות צערו העמוק על העוול שנעשה ללינדה, קיבל סיגר תמלוגים על "Wimoweh" במשך שנים רבות.

את התביעה הגישה חברת עורכי הדין “ספור את פישר", בהישענה על סעד משפטי עלום: סעיף 5(2) של חוק זכויות היוצרים מ–1911. זו הייתה תקנה בריטית שהפכה לחוק ברחבי האימפריה הבריטית, כולל בדרום אפריקה. בהתאם לסעיף בחוק, גם אם חותם יוצר על מכירת זכויותיו ביצירתו בימי חייו, 25 שנה אחרי מותו שבות הזכויות אוטומטית ליורשיו כחלק מירושתם, בהתעלם מפעולות שונות שנעשו עם היצירה בזמן שחלף מאז מכירתה בפעם הראשונה.

רכושו של סולומון לינדה נבדק מחדש וליורשיו התמנה מוציא לפועל, סטפאנוס גריזל, ב–2004. המשפט התנהל תחת הסמכות שנמסרה לגריזל שייצג את המשפחה. מכיוון שלפי החוק ניתן היה לתבוע זכויות יוצרים רק במדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית, הוחלט לנהל את התביעה בבית דין דרום אפריקאי. על פי הסעיף המגביל הזה לא היה אפשר לתבוע את החברה האמריקאית Abilene Music, שרוב הפעילות הכספית התנהלה דרכה. החוק הבריטי הישן חל רק על חברה שניהלה עסקים או שהיו לה נכסים בדרום אפריקה. מכיוון ש–Abilene לא הייתה דג שמן דיו, וודאי לא מספיק להשביע יורשים שהגיעו לפת לחם, החליטו עורכי הדין לתבוע את דיסני, לווייתן בעל האינטרסים חובקי העולם.

בבדיקה ראשונית הסתבר שלדיסני היו כ–200 מוצרים רשומים מוגנים בזכויות יוצרים בדרום אפריקה. 200 המוצרים הללו הפכו לבני ערובה ומנוף למימוש זכויותיה של משפחת לינדה.

בית הדין הגבוה בדרום אפריקה אישר לתובעים לאחוז במוצרים המוגנים של דיסני כולל הסרט “מלך האריות", ולא להעביר הכנסות לחברה האמריקאית עד מתן פסק דין. ספור ופישר הוציאו צווי מניעה נגד כל הרכוש הקנייני של דיסני וגם מצאו חברות בת של Abilene שלהן היו אינטרסים כלכליים בדרום אפריקה. סעיף האישום העיקרי היה השימוש - תוך עבירה על חוק זכויות יוצרים - ב"האריה ישן הלילה" ב"מלך האריות", אחד הסרטים המכניסים בתולדות הקולנוע.

דיסני הגיבה מיידית בדרישה שהוגשה לבית המשפט בדרום אפריקה, לפרום את הזיקה בין התביעה למוצריה המכניסים בטענה שלתובעים לא הייתה זכות לקשר בין הדברים. בית המשפט דחה את הדרישה ותמך בדרישת התובעים. למרות האופן האינסטינקטיבי שבו הגישו המשפטנים של דיסני כתב הגנה, הייתה התביעה סיוט לחברה שנבנתה מדימוי ידידותי לילדים, שנבע מחביבותו ומנועם הליכותיו של מקימה וולט דיסני.

בעיני עורך הדין שלה, תסריט מוחשי שבו מלוהקת דיסני כגולית העושק את דוד הקטן בדמות משפחה ענייה שילדיה עבדו כמשרתות וכפועלי מפעלים, שעה שדיסני ליקט מהשולחן באמצעות הזרת סכומי עתק, היה אסון. במיוחד כאשר הושלמה התמונה והתברר שמשפחת לינדה חיה בבית ללא תשתית ביוב ולעתים נאלצה ללוות מעורך הדין שלה כסף לאוכל.

תחילת המשפט נקבעה ל–21 בפברואר 2006. קצת לפני תחילת המשפט הגיעו הנתבעים, כולל חברת Abilene, לעסקת פשרה עם התובעים: משפחת לינדה תפוצה על השימוש, כולל בעבר, ב"האריה ישן הלילה" ותהיה לה זכות עתידית לתמלוגים מכל העולם; הנתבעים הודו שמקור השיר “האריה ישן הלילה" בשיר "Mbube"; סולומון לינדה הוכר כמחבר השיר וכך יוצג שמו בעתיד; קרן מיוחדת הוקמה לניהול ההכנסות מזכויות היוצרים של התובעים ולגביית הכסף שהגיע להם עבור השימוש בשיר.

השנה נמלא עשור מאז נעשה צדק עם יורשיו של סולומון לינדה, שבערב אחד הנחיל לעולם שיר המתנגן בתודעה הקולקטיבית עד עצם הימים האלה. כל הקורות אותו - נישולו מזכויות, עשיקתו, העובדה שספק אם היו הכוחות שחברו כדי לכייס אותו נוהגים כך אילו היה לבן ממקום פחות מרוחק מהעין ומהלב מדרום אפריקה - חוברים לנרטיב שהגיע לפיצוץ אלים באמריקה בימים אלה.

למרות התקדמות במישורים שונים והשתלבות שחורים רבים במארג החיים, הם עדיין אזרחים מדרגה שנייה שקודם יורים בהם ורק אחר כך פוקדים עליהם להניח ספר שנראה כאקדח. בהתחשב במצב, יצא סולומון לינדה מנצח. הוא מת חולה וחסר כל, אבל משפחתו זכתה לסעד משפטי הולם ולפיצוי כספי המניח לה לחיות בכבוד.